במשך הזמן צמחו בהדר, או באו ועברו דרכה, ארגונים שונים להתיישבות קיבוצית או מושבית. היו אלה, בעיקרו של דבר, גרעיני הכשרה - "הכשרות" בפי בני התקופה - ועם זה בשנות ישיבתן בהדר היו, ללא ספק, לחלק בלתי נפרד ממנה. על כמה מן ה"הכשרות" ועל כמה מיוצאיהן נספר בפרק זה; אבל מי שיקרא בעיון בשאר פרקי הספר ימצא אותם גם בהם. חברי ה"הכשרות" קראו לעצמם "קיבוץ" עוד כשישבו בהדר, נוהג שאינו קיים עוד. חברי הגרעין של "השומר הצעיר" שנודע בשם קיבוץ כרית התיישבו, בסופו של דבר, בכפר מנחם. וכשמדברים על קיבוץ גבעת המעפילים, המוכר גם כקיבוץ המעפילים, הכוונה לגרעין הכשרה שהתיישב אחר-כך בניצנים. בנוסף לקיבוץ כרית ולקיבוץ המעפילים זכורים היטב לוותיקי הדר קיבוץ מחר, שהתיישב בגברעם; חברי המושב בני גאולים - היום גאולים - שהחלו את דרכם בהדר; קיבוץ השומר הצעיר ו' שעלה לעין-דור ואחרים. לכולם היה כפר הדר כעין בית-ספר, אף-על-פי שלא הוקם על בסיס שיתופי. בו הם עשו את צעדיהם הראשונים בתחום החקלאי, והכשירו את עצמם לקראת העתיד. במסגרת אפשרויותיו נתן ועד הכפר שטח קרקע שרכש ממשפחת פלדשר, ובו הוקמו "בתי הסוכנות" למגורי פועלים בודדים; כן הקצה קרקע ציבורית לקיבוץ כרית וקיבוץ מחר. בהדר ראו את תרומתן של ה"הכשרות" בכך ששמרו על נעוריה של המושבה, כי בכל עת היה דור צעיר במקום. חלק מחברי הגרעינים נלכד בקסם המקום, או בקסם אנשי המקום, וקבע את מושבו בכפר.
גרעין הכשרה שצמח בהדר, השתלב בה והטביע את חותמו על חיי המקום היה, למשל, גרעין ההכשרה כרית של "השומר הצעיר", שהתיישב בסופו של דבר בכפר מנחם. דרורי בורלא מספר כי רווחה הסברה ששם הגרעין אינו אלא ראשי תיבות: כרי"ת - "כת רווקים יישארו תמיד". כמעט אין צורך לומר, שיומרה זו לא עמדה במבחן. אפילו בין דפי ספר זה מסתתרים חברי כרית שנישאו והקימו את ביתם בהדר.
"ביום בהיר אחד נשמעו רעש והמולה, ופתאום עלתה רננתה של קבוצת בחורים ובחורות," כתב אפרים הרץ על הופעתם במושב; "חלוצי קיבוץ כרית היו בהכשרה בחוץ-לארץ ובאו כדי להמשיך כאן כשכוונתם להתיישבות. הצעירים הקימו את אוהליהם בואדי, מערבית לכפר. (ליד "בתי הסוכנות"; אחר כך עברו למחנה הקבע, ברחוב ההכשרות של ימינו.) לא עברו ימים רבים והגיעו 'המקוואים', משמע: בוגרי מקוה ישראל. ארבעה היו: זאב, איצל, יוסל וחיים. כנפילים ירדו לכאן, ויקחו מבנות המקום עזר כנגדם בעבודות המטבח והמכבסה. לא עבר זמן רב, ויחסי השכנות הטובים בין המקוואים וגרעין כרית הביאו לידי איחוד ומזיגה מלאה, עד שהיו לקיבוץ אחד. חברי הקיבוץ התאזרחו במקום, ומצאו עבודה לכל חבריהם ואף לחברי ה'השלמה' מעולי ארצות-הברית. ידם היתה בחקלאות ובבניין, כי באותה תקופה התקיים בכפר הדר קורס לבניין ולטייחות, ואף בנגרות שלחו את ידם.
"באותם ימים נטעו את פרדסו של ד"ר לוי, וחברי הקיבוץ עבדו בקבלנות בחפירת התעלות להנחת קו צינורות המלט להשקיה קליפורנית [- צינורות בטון העוברים בתוך הקרקע, במקום תעלות הבטון הפתוחות שהיו נהוגות עד אז] במחיר שני גרושים למטר חפירה - וזאת בשעה שבעבור יום עבודה בחקלאות שילמו אז עשרים גרוש! החבר'ה היו גומרים את ה'נורמה' בשעתיים-שלוש, והולכים הביתה. הם הטביעו את חותמם על בתים אחדים שבנו במו ידיהם, ובהם ביתה של ציפורה בלוך והבית שעמד שומם מול פרדס אהרונוביץ' - עד שבאו מרים ויונה וייס וגאלו אותו.
"במרוצת הזמן הטביעו חברי הגרעין את חותמם גם על ועד הפועלים ועל לשכת העבודה במקום. בהיותם גוש חברים מלוכד, היה באפשרותם להשפיע על רוב קולות בשעת בחירות לוועד הפועלים. למעשה היתה תקופה שנבחרי הקיבוץ ניהלו את כל ענייני ציבור הפועלים בכפר הדר! ה'זוג' הראשון בקיבוץ היה אברהמ'לה ורחל'ה. בתקופת המגורים בואדי הם גרו בצריפון בגודל שני מטרים על שני מטרים; אך בחורף, ברדת הגשם הראשון, שטפו נחלי המים את האוהלים ללא רחם. אחרי כן הגיעה התקופה שבה ישבו על הגבעה, עם חדר אוכל בצריף רחב ידיים שהחברים בנו במו ידיהם והשקיעו ממיטב מרצם על-מנת לשוות לו צורה נאה ומרווחת."
בין שאר המלאכות קיבלו עליהם חברי גרעין כרית לשמש גם כמטפלות וגננות במעון לפעוטות של הדר, לרווחת האמהות והאבות שנאלצו לא פעם לעבוד מחוץ לבית. ילדי הדר נעזרו בהם בשיעורים באנגלית - מפני שחלקם באו מארצות-הברית.
"והנה הגיע תורו של הקיבוץ לצאת להתיישבות של קבע," סיכם אפרים הרץ את תקופת ישיבתם בכפר. "במושבה השתררה הרגשה שאחים למשפחה עומדים לעזוב את הבית. ערב צאתם מהדר נערכה מסיבת רעים עם מחולות הורה סוערים, מלווים בשירה אדירה וצלילי המנדולינה של בת-שבע הנבלעת בגלי השירה: 'לא רוצים לישון רוצים התיישבות'. היה זה מעמד מרגש, שייחודו בצעירים החוגגים עלייה על הקרקע כהגשמת חלום: מהכשרה בגולה ועד להגשמה בארץ."
חברי קיבוץ כרית יצאו להתיישבות ועזבו את הדר, אבל המחנה שהתפנה לא עמד זמן רב בשיממונו; "קיבוץ ו'" שעלה לעין דור; גרעין שעלה לגזית; וגרעין נוסף שעלה לבית קמה. במחנה נוסף בהדר היה גרעין ההכשרה "מחר" ואחריו קיבוץ גבעת המעפילים. בין חברי "מחר" היו גם גיטה וחיים נוי, שעזבו את הדר; רוב חברי הגרעין הקימו את קיבוץ גברעם בדרום מישור החוף. שנה אחריהם יצאו חברי הקיבוץ גבעת המעפילים להקים את קבוצת ניצנים, אף היא בדרום מישור החוף. ובכל זאת דומה שהמעפילים הטביעו חותם עמוק יותר במושבה המארחת.
"הגענו לכפר הדר בהתחלת 1939 ולרשותנו הועמד המחנה הקיבוצי שהתפנה מחברי קיבוץ 'מחר'. המחנה שכן בקצהו המערבי-דרומי של היישוב בין פרדסים נרחבים וגם בקרבת אבו-קישק הערבי," כתב צבי קצקו, מחברי גבעת המעפילים. "חברינו הראשונים היו תלמידי תנועת 'הנוער הציוני' בפולין, המסונפת בארץ לתנועת העובד הציוני. רובם עברו הכשרה חקלאית בחווה על יד ורשה. אליהם הצטרפו בודדים, שהגיעו במסגרת תנועתית וגם חלוצים מהתנועה ברומניה.
"עצם הופעתנו במושבה עורר סקרנות ותמיהה אצל התושבים. בהדר שכנו שני 'קיבוצים' - ושניהם השתייכו לתנועת 'השומר הצעיר' ולקיבוץ המאוחד. והנה הופיע גוף חדש, אשר התחנך על ברכי התנועה הכלל ציונית - ובכל זאת בחר לחיות חיי קבוצה. הפליא אותם, כמובן, שצורת החיים אינה שונה מהצורה שבה חיו הקיבוצים ה'שמאלנים'.
"מראשית צעדינו במושבה השתלבנו בחיי התרבות, ובמידה מסוימת אף בחיי החברה. בעיקר תפסנו את מקומנו במערכת העבודה וההגנה. היינו פעילים במוסדות ההסתדרות ונשאנו על שכמנו את מלחמת העבודה העברית בפרדסים בגוש הגדול - ולעתים גם נגד עבודה עברית בלתי מאורגנת מצד מנהלי עבודה ופרדסנים יהודים מפתח תקוה.
"יש לזכור, כי רוב החברים, אם לא כולם, באו ארצה באניות מעפילים - ולפעמים הסתובבו עד שלושה חודשים בימים ובארצות שונות, עד שהגיעו לחוף. ועוד זאת חשוב לציין כי התארגנו חודשים מועטים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, ורבצה בקרבנו החרדה לבאות - גם בגולה וגם לגורל היישוב בארץ. המלחמה שפרצה טבעה אפוא חותם נוסף על חיינו. פסק הגידול של הקבוצה. שערי הארץ ננעלו, ארצות אירופה המרכזית והמזרחית לא איפשרו עוד ליהודים לצאת מתחומן, ורק מאוחר יותר החלו להסתנן עולים שהגיעו כמעפילים באניות שפרצו את ההסגר הבריטי, וניצולים מפולין שבאו דרך רוסיה או בדרכים עקיפות שונות ורבות. משום כך מספרנו היה תמיד די מצומצם: מנינו לא יותר מארבעים-חמישים חברים וחברות.
"מקור הפרנסה היחיד במושבה היו הפרדסים. מהיום הראשון לבואנו להדר למדנו את מלאכת הטורייה, ובעבודה זו מצאנו את קיומנו הגשמי. אלא שבמלחמת העולם השנייה נסגרו השווקים באירופה, והדבר גרם להפסקת הקטיף; בעקבותיו הוחלט גם על צמצום העיבוד של הפרדסים. לא היתה לנו ברירה, ועבדנו בקבורת הפרי בתוך הפרדס. אמנם התפתחו כמה ענפי לוואי לניצול הפרי שלא היה לו דורש - כגון מיצוי שמן אתרי או הכנת שימורים לצבא הבריטי; אולם בכל אלה לא היה כדי לספק מקומות עבודה הולמים לכולנו, ובייחוד - עבודה לחברות.
"בחיפוש אחרי מקורות פרנסה הוצאנו פלוגת עבודה לחיפה, שעבדה בביצורים של בתי הזיקוק ומאגרי הנפט במפרץ - וזאת בתקופת ההפצצות של האיטלקים. כמו כן יצאה קבוצה מצומצמת של ארבעה חברים לעבודה בגליל - בחפירת תעלת המים הפתוחה מתל אל-קאדי (היום תל דן) למושב שאר ישוב.
"המצב הכלכלי היה דחוק ביותר, וחיינו על תקציב יומי של עשרים ושבעה - שלושים מיל ליום; קשה אף להשוות סכום זה עם הכסף של היום... התפריט הקבוע היה לחם, תפוזים, מרק, ירקות (שגידלנו בעצמנו) ופעמיים בשבוע - קצת קציצה מלחם ובשר...
"חוסר העבודה, אשר הלך והתפשט, דחף אותנו להרחיב את מעגל החיפושים אחר מקורות מחיה ועבודה שיוכלו למלא את החסר. גודל המחנה היה כחמישה דונמים, ונותרה לעיבוד כמחצית השטח, שאותה ניצלנו לגידול ירקות. נוסף על כך צירפנו שטח של כעשרה דונמים במרכז הכפר, על יד פרדס שיפר, סידרנו רשת השקיה (שהיתה פרימיטיבית ביותר לפי השיטות והמושגים של היום, כי העובדים - ובייחוד החברות שעבדו בגני הירק ונשאו גם באחריות להם - עסקו מהבוקר ועד הערב בהעברת הצינורות להשקיה). הכנסה גדולה לא היתה מהגן, אולם לפחות אכלנו קישואים (באורך של חצי מטר כל קישוא) מלפפונים ושאר ירקות - ואיזנו במקצת את התקציב למחיה. הוספנו גם לול קטן, שתי פרות חולבות, כמה ארנבים וזוג סוסים. אפילו לחם אפינו בתנור, שאותו היסקנו בעצים שאספנו בפרדסים.
"הגידול בקבוצה כמעט שנבלם, והיו כמובן עזיבות של חברים - כמנת חלקו של כל קיבוץ; אבל בנוסף לכך הונחתה עלינו מהלומה כשכמה מן החברים החליטו להתגייס לצבא הבריטי ולבריגדה היהודית. למרות כל הקשיים האלה התגבשה הקבוצה מבחינה חברתית, ועיקר שאיפתה היה מה שנקרא אז התיישבות - עלייה על הקרקע והקמת יישוב חקלאי. השאיפה הזאת, להתיישבות ולגידול מספרי, הביאה אותנו להתאחד עם גרעין תנועתי שישב בהרצליה, גרעין כפר שמריהו - שהיה מורכב מבוגרי בן שמן ומאיר שפיה, שני כפרי הנוער.
"בקיץ 1942 עברנו להרצליה, ובדצמבר 1943 עלתה הקבוצה המאוחדת להתיישבות בדרום מישור החוף והקימה את קבוצת ניצנים." לא כאן המקום לספר על הקרבות המרים שבהם עמדה קבוצת ניצנים במלחמת הקוממיות. די לציין כי שלושים ושבעה מחברי הקבוצה נפלו, וכי רבים אחרים נפלו בשבי, כדי להמחיש זאת. מכל מקום, אחרי ששבו הלוחמים מן השבי והקימו מחדש את הקבוצה, יכלו קצקו וחבריו להתבונן לאחור בגעגועים אל ימי שבתם בהדר. "בשביל החברים אשר הגיעו למושבה ב-1939 נשאר כפר הדר חקוק בזיכרון," כתב צבי קצקו. "פה למדנו לעבוד, פה התבשמנו בריח הפרדסים, פה בוססנו בדרכים ושבילים ללא כביש, פה התאזרחנו בארץ והשתלבנו בתרבות ופה חיינו ימים של תקוות ומעשים."
מקימי המושב רשפון, שעלו על אדמתם בשנת 1940, היו בין ראשוני הפועלים בהדר, ואת חלום ההתיישבות שלהם רקמו במושבה. רובם עבדו בפרדסים בהנהלתו של יוסף לב - ומאוחר יותר בהנהלת אחיו, יצחק לב. היו אלה פרדסים שבעליהם לא התגוררו במקום באותם הימים. כעבור שנים מספר התחילו אותם הפועלים לחשוב גם הם "לעשות לביתם", התארגנו ופנו למרכז החקלאי למחלקת המושבות. באחד הימים התקבלה הודעה כי בשבת הקרובה יבוא אל הפועלים החבר אברהם הרצפלד, ותתקיים אסיפה בהשתתפותו. ההודעה הסתיימה במלים "היו נכונים!" ואמנם היתה זו אסיפה "מייסדת", שבה דובר על השטח שהוקצב להתיישבות לא הרחק מהמושבה הרצליה, בקרבת ביצות ואדי-פאליק. באותם הימים לא היה השם ואדי-פאליק בעל צליל ערב לאוזן: יישוב בקרבת ביצות ובדואים המסתובבים עם עדרי צאנם - לא היה מושא חלומותיהם של אנשי מושבים.
האסיפה האמורה התקיימה בקיץ של שנת 1934 בכפר הדר - על הגבעה שעליה ניצב הבית הראשון של נחום שיפר, המשקיף על כל המושבה. בעקבותיה היה על החברים להכניס סכומי כסף לקופה משותפת ולרכוש מניה. זמן העלייה על הקרקע טרם נקבע, וצריך היה להיות בעל אמונה רבה כדי לקוות שחלום ההתיישבות יתגשם בקרוב. במקום שנועד להקמתו של המושב רשפון נערך סיור; המתיישבים ראו בחזונם כיצד הואדיות והערוצים הופכים למישור פורה שעליו ייבנה יישוב וסביבו יינטעו פרדסים וגני-ירק. החלום התגשם כעבור שש שנים בלבד אחרי האסיפה המייסדת. "רשפון הוא היום מושב מושרש, ותיק בנוף ארצנו," כתב אפרים הרץ. הוא טרח לראיין את בתיה כהן (לבית ברזין) ואחרים ממקימי רשפון, ושמע מפיה - שנים רבות לאחר מעשה - על חלום ההתיישבות שהתגשם, החלום שהיא וחבריה ארגו בהדר; הוא העלה עמה את זכר החברים שזכו להגיע אל המנוחה ואל הנחלה, ואז ניתק פתיל חייהם, הלוא הם יוסף ברזין ז"ל ואליעזר צרבוניץ ז"ל; ואף הכה על חטא: על כך שלא נערכה לפועלים, מקימי רשפון, חגיגת פרידה ראויה.
במהלך שנות ה-40 הגיעו ארצה עולים מתימן - ולא במסגרת "מרבד הקסמים", העלייה שהובאה בשנות המדינה הראשונות, אלא שנים אחדות לפני הכרזת המדינה. בהדר יודעים זאת, מפני שהמושבה הקטנה קלטה עשרות עולים מתימן שנים ספורות לפני האיחוד עם רמתיים. מדובר במפעל קליטה משמעותי ביותר, בהתחשב בכך שהאוכלוסייה הקולטת היתה קטנה למדי ובכך שאמצעיה היו דלים.
בתחילה שוכנו העולים מתימן בשני צריפי עץ גדולים, שהיו מחולקים לחדרים. הצריפים הוצבו סמוך לשטח שהוקצה לגרעין של קיבוץ "מחר", ולידם הוקמו אוהלים ששימשו לאחסון המיטלטלים וכמטבח. מאוחר יותר הקצה ועד הכפר חלקות קרקע של דונם או שניים לעולים מתימן, ועזר להם להקים מבני מגורים. המבנים הללו - שהורחבו במשך הזמן - הפכו ברבות הימים ל"שיכון התימנים" של הדר. היום הם מהווים חלק משכונת גני צבי. חלק מעולי תימן נשארו בהדר; אחרים הצטרפו למושב גאולים. בסיפור זה יש עניין מה: אחד מגרעיני ההכשרה שנשלחו להדר ושהו שם היה גרעין "בני גאולים". כשעזבו את הדר ב-1936, הקימו חברי הגרעין מושב בשרון שנשא אף הוא שם זה. ב-1945 נטשו אותו מרביתם, ובמקומם באו עולים מתימן. שם היישוב השתנה, והיה לבסוף לשמו דהיום: גאולים.
