הוואדי היה גן-הרפתקאות שזימן לנו, הילדים, פעילויות שונות בכל עונה: לאחר יום גשם נהגנו לעמוד על גדת הנחל ולצפות בזרם המים הסוחף שעשה את הואדי לבלתי עביר. מראה המים הגועשים היה מעביר צמרמורת בגו. לאחר הגשם היינו מלקטים פטריות בין העשבים, ומביאים לאמא כדי שתטגן אותם עם בצל ותפוחי אדמה לארוחת הערב. בימי חורף שטופי שמש היינו יוצאים למסעות של חיפוש "מציאות" - חפצים שנסחפו במים, קטפנו פרחי כלניות שנחבאו בין העשבים, וגילינו עלי צבעוני ירוקים מסתלסלים מתוך האדמה כהבטחה לגל הפריחה הבא. באביב היו אלה טיולים בין פרחי הצבעוני והפרג, על מרבד פרחי הפרפרניים בגוני צהוב, אדום, ורוד, סגול ולבן. ושמחה מחודשת למראה פרח נדיר. בקיץ היה הוואדי חלק מהמסלול במשחק "סימני דרך" שנמשך בין הפרדסים, או ששיחקנו מחבואים בין שיחי הקידה השעירה והסירה הקוצנית שהשאירו שריטות על רגלינו החשופות. בשעות החום הגדול היינו מתגלגלים על המרבד הקריר של הירק והפרחים. ניחוח הלבנדר שצמח בוואדי עומד באפנו עד היום.
הפרדס היה לגבינו הבטחה להנאות הכרוכות בסיכונים. בפרדס אהרונוביץ שאחרי הוואדי, בקרחת שבלב הפרדס, חיכו לנו פירות עצי הקומקואט והמנדרינה. שום טעם של קומקואט היום לא ישווה לחמיצות-מתיקות-מרירות של הפירות ההם, עם טעם הגניבה.
בלבו של פרדס זמודז'ק היו עצי אתרוג אחדים, שזכו מאתנו לכבוד גדול וללימוד מעמיק על טיבו וערכו של הפיטם לקראת חג הסוכות. שהרי ידענו אכזבות קשות כשגילינו מחוץ לשער הפרדס כי האתרוג שנקטף בחשכה ובחפזה הוא חסר פיטם או פגום. הרבה רגעים של כיבוש הפחד תווינו כשניסינו להגיע בלי להיתפס אל הקרחות בשני הפרדסים הללו, ואל הפירות האסורים. מהטיולים בפרדסים היינו חוזרים מדיפים ריח של שמן אתרי, כשבידיים צהובות ודביקות מקילוף הפרי אנו נושאים זר גבעולי חמציצים, למציצה בדרך הביתה.
כבר בשדרת הברושים, בדרך אל גבעת הכלניות שבפרדס שמאחורי בתי הסוכנות, היתה ההתרגשות גואה: האם נצליח גם הפעם להתגנב דרך הפרצה בגדר אל תוך הפרדס עד לגבעת הכלניות שבמרכזו, לקטוף כלניות ולצאת בלי שישגיחו בנו? משהגענו אל הגבעה היינו מדלגים מכלנית לכלנית בתוך השפע האדום, מתפעמים למראה פרח יפה מקודמיו, קוראים בשמחה עם גילוי כלנית בודדת לבנה, ורודה או כחולה, שהיו נדירות. שובל אדום של פרחים שקטפנו ושמטנו, מאחר שלא היו יפים דיים, סימן את נתיב הנסיגה לאורך הדרך, ובבית התאכזבנו לגלות בכל פעם מחדש שהזר באגרטל כה שונה ועלוב לעומת היופי השופע של הפרחים בסביבתם הטבעית, בין העשבים בגבעת הכלניות. (אז טרם נאסר קטיף פרחים מוגנים).
המומחים לטיארות (עפיפונים) בדקו ומצאו שהשיפוע מגבעת הצרכנייה צפונה הוא המקום המתאים ביותר בהדר כדי לרוץ ולהרים טיארות באוויר גבוה לשמים, מה גם ששם היה מובטח תמיד קהל אוהד. כדי לבנות טיארה היה צורך ב"בוסים" (קני-סוף) טובים. ההכנות לבנייה החלו בטיול לוואדי ליד הבאר שברחוב הפרדס: שם היו ה"בוסים" המתאימים ביותר. לאחר קילוף וייבוש נחתכו ה"בוסים" לארכם לשני חצאים שווים. לבניית שלד הטיארה נבחרו שני בוסים עבים שנקשרו לצלב בחוטים דקים וחזקים, אליהם נקשרו פסים דקים יותר מסביב, כצלעות השלד. נייר-משי לבן ודק עוטר בציורים צבעוניים והודבק אל שלד הבוסים בדבק שהוכן מתערובת קמח ומים.
הילדים הקטנים יותר היו צופים בהערכה במומחים העושים במלאכה. רק בשלב הכנת זנב הטיארה הורשו גם הם להשתתף: לגזור פסי נייר ולקשרם לאורך חוט-משיחה. לחגיגת העפת הטיארות היו מכינים, בנוסף, גם קיפקות, אותם עפיפוני-נייר-מקופל קטנים וזריזים. כל ילדי הכפר היו נאספים ליד עץ הז'קרנדה העבות שבמרכז הכפר, וצופים בהכנות האחרונות ל"שיגור": חיזוק הדבקת נייר שהתרופפה, קשירת חוט-המשיחה הארוך הכרוך בסליל אל חוטים הקשורים למספר נקודות בשלד הטיארה, אומדן כיוון הרוח ועצמתה, תכנון מסלול התעופה הרצוי ושאר פעולות חיוניות. קשירת הזנב לקצה שלד העפיפון והתחילה את החגיגה. המתח וההתרגשות הגיעו לשיאם כשהוחל בשיגור. בזה אחר זה פתחו הילדים בריצה תוך שחרור חוט בהדרגה. רק שילוב של בנייה נכונה, רוח בעצמה מתאימה והרמה מושכלת של הטיארה (ועוד טיפת מזל) יכלו להבטיח מטס עליז וממושך של הטיארה גבוה מכל האחרות, לעיני הקהל המעריץ. צריך להודות, היו ניסיונות שהסתיימו באורח טרגי, עם טיארות תפוסות בחוטי החשמל או בצמרת עץ הז'קרנדה....
כבר מרחוק היו הריחות מסגירים את סודו של המבנה המרובע שטוח הגג שבו היו שלמה ויצחק פרויילך ושמעון תרח אופים את הלחם למכירה. בסינר לבן-לשעבר, ספוג בקמח ובשאריות בצק, המכסה על מכנסי חאקי קצרים וגופייה אפורה, היה טורח בחום הרב, לש בידיו ערימות בצק על שולחן הלישה הרחב, צר כיכרות לחם וקולע צמות חלות בתנועות זריזות, מניח שורות של כיכרות על מדפי התפחת הבצק ובמרדה בעל הזרוע הארוכה מכניס תבניות לחם לתנור הלוהט ששלהבות אש משתוללות מציצות מפתחו.
אנו, הילדים, נמשכנו אל הקסם של להבות האש הלוהטת בתנור, אך להתקרב ולהציץ אל עומק התנור יכולנו רק בימי שישי ובערבי חג. ברוב הבתים לא היו תנורי אפייה, ואת העוגות, החלות והלחמניות המתוקות לשבת, עוגת דבש לראש השנה ואוזני המן בפורים היתה אמא מכינה בבית בתבנית, מכסה במגבת ושולחת עמנו, הילדים, אל המאפיה. רק אז התאפשר לנו להתקרב לפתח התנור, ולעמוד בעיניים פעורות מול הלהבות. היה עלינו להניח את התבנית על המרדה שבידי שמעון, שהיה תוחב אותה למעמקי התנור. יכולנו לחטוף עוד הצצה חטופה באש היוקדת לפני ששמעון היה מגרש אותנו, מנסה בלא הצלחה לשלחנו הביתה עד שתסתיים אפיית העוגות. בחצר המאפייה היינו ממתינים עד שהורשינו להיכנס ולקחת את העוגות המוכנות, ושוב יכולנו להציץ לרגע אל תוך לועו המפחיד של התנור לפני ששמעון יזרז אותנו לצאת לדרכנו הביתה עם העוגות האפויות, הריחניות. אה, כן, לא תמיד הגיעו הביתה העוגות כשהן שלמות, כלל לא.
לילדי הדר היו שקדיות משלהם לחגוג את ט"ו בשבט - בשרידי מטע שקדים על השטח של נאג'י ליד בית משפחת בלוך, מול בית העם והמאפייה. משהבשילו הפירות, היינו עוברים מעץ לעץ לטעום את השקדים, בתקווה כי הפעם נמצא אותם עצי שקד מתוק בודדים שעל פי השמועה היו פזורים בין עצי השקד המר. ללא הועיל. מאותם ניסיונות זכור לי רק הטעם הרע של שקדים מרים שהיה מלווה אותנו עוד שעות ארוכות. אחד מעצי השקד האלה ממשיך לפרוח מדי שנה לצד הכביש ברחוב דגניה, מול הבית שנבנה על חורבות המאפייה, ואליו מגיעים היום ילדי הגן עם הגננת כדי לצפות בפריחה בט"ו בשבט.
אחרי פרדס אהרונוביץ היתה בריכה מלאה מים (לשעבר בור הזבל של רפת קיבוץ כרית). המוני קרפדות וצפרדעים איכלסו אותה. נהגנו לצוד את החיות החלקלקות ולהשתעשע בהן, ואחר להחזירן אל המים. בלילות היתה נשמעת מקהלת הצפרדעים בכל הכפר. ההרפתקנים שבין הילדים היו נכנסים אל הבריכה, ומדמיינים עצמם שוחים במים. לאחר שהפסיקו להשתמש בבריכה ליעודה, השתעשענו ברעיון להפכה לבריכת שחייה של ממש. ניסינו אפילו לבדוק עלויות, אך בשלב זה התפכחנו והעניין שבק חיים ונשכח.
כל אחת משדרות העצים בהדר היתה קשורה בעיסוקים המיוחדים לנו, הילדים. לאחר שפרחו היו עצי הצאלון מצמיחים תרמילי-ענק שטוחים. גזעם היה חלק וגבוה ולא הצלחנו לטפס עליו, ונאלצנו לפתח שיטות מיוחדות כדי להגיע אל התרמילים ולקטפם כשהם סגורים עדיין. אז עוד אפשר היה לגלות בתוכם את הגלעינים המוארכים המנומרים והיפים החבויים בהם, אלה שימשו במשחקים שונים. את הסירות של פירות עצי הברכיכיטון שברחוב האורנים היינו מנקים בזהירות מהשערות שבתוכן, שהיו צורבות וגורמות לגירוי בעיניים, ומשיטים אותם במי שלוליות או בפיילה (גיגית) עם מי הכביסה. לאחר גשם היינו מלקטים פטריות מבין העשבים שמתחת לעצי הברכיכיטון. מהענפים הנמוכים של עצי הגרוויליאה היינו קוטפים ענפים פורחים בתפרחת דמוית המברשת ו"מברישים" זה את זה תוך כדי משחק. גם זרעי הגרוויליאה היו שימושיים, בעיקר לצורך צליפה. אך הנשק היעיל והמבוקש ביותר במלחמות הילדים נאסף מתחת לעצי הברוש, פריו הכדורי מתאים במיוחד לקליעה מדויקת ומכאיבה ממרחק במלחמות הילדים. עצי הז'קרנדה היו ידידותיים במיוחד, שכן ענפיהם הנמוכים איפשרו גם לילדים הקטנים לטפס.
הנועזים שבנו טיפסו עד לצמרות העצים. את העלעלים הזעירים היינו מורטים בהחלקת שתי אצבעות לאורך שלדי העלה, ומפזרים אותם בשערותיהם של חברינו למשחק. גם ל"כנפיים" המעוצות של הפרי מצאנו שימוש. לתוך הפרחים התכולים הפעמוניים היינו נושפים כלתוך בלון, ומפוצצים אותם סמוך לאוזנם של ילדים אחרים. בייחוד זכור לטובה עץ הז'קרנדה העבות מול בית מזאה, שאליו קשורים הרבה מזכרונות הילדות שלנו. רק עץ התות הענקי בחצר משפחת אריאל (גוטליב) במעלה רחוב התכלת יכול היה אולי להתחרות בו. לזכותו של עץ התות יש לזקוף את האספקה הבלתי-נדלית של מזון לתולעי משי שגידלנו. בקיץ היו מלחמות בלתי פוסקות בבית כשהיינו חוזרים מן העץ שחורי פנים ובבגדים מוכתמים ללא תקנה מהתותים הבשלים הנפלאים שקטפנו וזללנו.