אחרי שהסתיימה כתיבת החלק הראשון, על סמך התיק שאצר אפרים הרץ ועל סמך תחקירים וראיונות נוספים, התברר שרבות מהמשפחות לא זכו כלל לאזכור, או שהוזכרו רק בחטף או כחלק מסיפורן של משפחות אחרות. לתיקון המצב נרתמו אחדים מבני הדור השני, ובהם עמיחי כהן ועמיקם רשף. מעט-מעט נאספו סיפוריהם של התושבים - ועל אלה ששוב אינם בין החיים, ואף לא אותר מי שיכתוב עליהם, סיפרו מונס מזורי, יצחק לב, התאומות אתי ודבורה (לבית מזאה) ואחרים. סיפורן של המשפחות משולב אפוא בזיכרונות המשותפים לכל הוותיקים והילדים של אז.
אל המשפחות המתגוררות בהדר ברציפות מאז שנות הד30, עוד מעט שבעים שנה, נוספו לא מעט יחידים ומשפחות שחיו בהדר, אבל בשלב כלשהו עברו ממנה למקומות
אחרים. שילבנו את סיפורו של כל מי שאותר מהם ונאות להשתתף - ואכן יש בכך כדי להשלים את התמונה, ואולי לחפות על כך שחסר בספר סיפורן של משפחות אחדות והמידע על משפחות ספורות עודנו מועט, שהלוא בהדר חיו ועבדו משפחות רבות שגרו במקום רק שנים אחדות. מאז עברו שנים, הקשר נותק, והמייסדים המעטים שנותרו אינם יכולים לזכור את הפרטים. משום כך לא היה מנוס מלהסתפק במקרים אחדים באזכור בלבד, ואין לנו אלא להתנצל לפני הבנים והנכדים של אותן משפחות. ועם זאת, אפשר להגיד שכמעט-כמעט הושלמה התמונה.
מטבע הדברים יהיו ודאי אי דוקים, ומשפחות ירצו להוסיף או לתקן פרטים ואף לתרום תצלומים נוספים. בדעתנו להוציא תוספת לספר הדר - ובה יובאו תיקונים ותוספות.
אריה אבטיחי היה מחלוצי העליה השלישית, שעלה מסלונים בבילורוסיה. נמנה בין מייסדי כפר הדר. אדם חביב, שהיה בעל כשרון אירגוני, נבחר לועד המארגן והיה המזכיר הראשון. בביתו בתל-אביב התארגנו בעלי החלקות הקטנות ושם היה גם משרד הכפר.
אשתו פנינה למשפחת יגל. אחיה היה רב בחברון, שנהרג שם במאורעות תרפ"ט. לזכרו תרמו משפחות אבטיחי ויגל ארון קודש לבית הכנסת שהיה בתחילתו בבית העם. הארון נועד בשביל ספר התורה הראשון שתרם נחום שיפר. אבטיחי נטע פרדס בעזרת האחים לב, אולם לא התיישב בהדר. בכל תמונות המייסדים בלטה דמותו עם המגבעת המיוחדת. אבטיחי נהג לבקר בהדר בלוית משפחתו: אשתו פנינה, הבת הבכורה חוה והתאומים עמיחי ומנחם. מנחם נפל במלחמת השחרור ועל שמו נקרא רחוב המנחם, שם היה פרדסו של אבטיחי.
אבטיחי דאג לספר הזכרון של הדר, שבו נרשמו מאורעות מחיי הכפר ונשמרו התמונות. שם מצאנו את תיאורו על כיבוש השממה המובא בכתב ידו בתחילת ספר זה, וכן את תיאורו על החגיגה הציבורית הראשונה בהדר, בט"ו בשבט תר"ץ, 1930.
לאחר הקמת המדינה, אבטיחי התמסר בכל המרץ להקמת המושב משמר השבעה שנקרא ע"ש שבעת הנוטרים שנפלו ביאזור במלחמת השחרור, בעת ליווי שיירה ובין הנופלים היה בנו מנחם.
אבטיחי יזם והתמסר לבניית "בית ווהלין" בגבעתיים ועזר באיסוף החומר על יהודי האיזור ועל גורלם בשנות המלחמה.
אריה אבטיחי נפטר בשנת 1968, פנינה נפטרה בשנת 1989, בנם עמיחי נפטר בשנת 1976.
אריה אבטיחי תמונה משפחתית ראה בחלק א' בעמוד 105 תמונתו של מנחם אבטיחי הי"ד מופיעה בדפי הזכרון
143
מאיר אברמוביץ' עלה מרוסיה עם משפחתו בהיותו בן 9, וגדל בארץ. כשהיה בן 18 נסע לאחותו שהתגוררה בקנדה, ושם הכיר את ציפורה ונשא אותה לאשה. היתה לו אשרה לחמש שנים, וזמן מועט לפני שפקעה - הזדרז לחזור לארץדישראל, מחשש שלא יאפשרו לו לשוב ולהיכנס לארץ. מרוב חיפזון לא נרשמה ציפורה, אשתו, בדרכונו, והגיעה ארצה כתיירת עם אשרה לשישה חודשים בלבד. לאחר ששמעו את הסיפור, החליטו חברי הוועד בהדר שעליהם להינשא שוב, וכך היה. בני הזוג הנשואים נישאו שוב - והפעם תחת חופה ישראלית. עד היום יש להם שתי כתובות: אחת ישראלית ואחת אמריקאית.
ציפורה ומאיר הגיעו לתל"אביב הישר ממונטריאול שבקנדה. בשל קשיי הקיום הציעה להם אמה של ציפורה, שנשארה לגור בתל"אביב, לעבור לגור בהדר - שם היה לה צריף ושטת של דונם ורבע. אולם בצריף זה התגוררה דיירת - והם נאלצו להתגורר בחדר היחיד שנותר פנוי, בצמוד לחדרה של הדיירת. לא היו נוחות ולא פרטיות, ומשום כך העדיפו ציפורה ובעלה לעשות את לילותיהם במשך חודשים מספר, עד רדת הגשמים הראשונים, בחצר מתחת לעצי האשכוליות. "אילתרנו שולחן מתקפל ששימש אותנו גם כשולחן אוכל וגם כשולחן לילדים להכנת שיעורי הבית," נזכרת ציפורה בימים שבהם היה מחסור. "הזמנים היו קשים, הכול היה בקיצוב, קיבלנו תלושי מזון... אבל אז לכל דבר היה ערך."
תהליך בניית ביתם ארך זמן רב. מאיר נסע לתל-אביב, שם היה להם מחסן לחומרי בנין, והציל את המעט שנותר מהסחורה לאחר הפרעות ביפו. בעזרת החומרים הללו החל בבניית הבית. בני הזוג ושלושת ילדיהם נכנסו לגור בבית עוד בטרם הושלמה בנייתו, ללא ריצוף וללא טיח, רק גג לראשם. תנים החודרים לחצר וטורפים תרנגולות היו חלק מחיי השגרה. מאיר לא בחל בשום עבודה לפרנסת המשפחה -
סחב אבנים, הוביל זיפזיף בעגלה ומאוחר יותר במכונית, קיבל עבודה בצרכנייה בהובלת ביצים, תרד ופרי הדר.
מאיר אברמוביץ' זכור לתושבי הדר כאדם שקט וצנוע, שאהב להתנדב למשימות שונות למען החברה, אך בעיקר זכורה פעילותו הרבה בבית-הכנסת של המושבה. ההתקרבות לבית*הכנסת החלה אצלו לאחר מות אביו. הוא החל להגיד קדיש, ומכאן התפתחה הזיקה לבית-הכנסת. "עד היום, כשנכנסים לבית-הכנסת בהדר, יש כל כך הרבה דברים שמזכירים אותו," אומרת אשתו ציפורה, ומספרת על דברים שנעשו בבית-הכנסת ביזמתו. למשל הנוהג הקבוע, שלפיו היו חוגגים במשך שנים רבות את בר-המצווה לילדי הפנימייה, שהתגוררו במוסד "גבעת הוד" הסמוך להדר. מדי שנה היו מגיעים לבית-הכנסת לחגוג את בר*המצווה כעשרים חניכים בלוויית מדריכיהם. בשמחת תורה מאיר היה מעמיד את הילדים מתחת לחופה שיצר מטלית הקשורה לארבעה עמודים, הקהל היה מברך את הילדים, ולאחר מכן היו רצים החוצה, ומקבלים שקיות ממתקים שמאיר הכין להם. על פי השמחה וההתרגשות הרבה אפשר היה לראות עד כמה רבה היתה אהבתו לילדים.
"בכספי התרומות נהג לרכוש דברים שונים לבית-הכנסת על"מנת שהתושבים יראו מה נעשה בכסף שהם תורמים," מספרת ציפורה. הוא שם קץ להרגל להכריז בקול רדם את סכום התרומה של מי שעלה לתורה. במקום זאת, כדי למנוע מבוכה ממי שידו אינה משגת לתרום סכום גבוה, הנהיג שהתורם יכניס כסף לחשבון בבנק כמידת יכולתו ובלי להיחשף."
בני הזוג גידלו שלושה בנים. יהודה אברמוביץ' הוא שופט ונשיא בית המשפט המחוזי בצפון; אברהם אברמוביץ' הוא קצין ביטחון בעיריית הוד השרון; והבן השלישי עקיבא הוא ד"ר לכימיה המתגורר כיום בארצות-הברית. מאיר נפטר ב-1996.
/ ועקיבא.
יוסף, מראשוני המתיישבים בהדר, בחר לתרגם את שמו גוטליב - שפירושו אוהב אלוהים - לעברית. כך נשמרה המשמעות המקורית של שמו הראשון. אחיו יהודה, אף הוא איש הדר, העדיף להחליף את שם משפחתו לאריאל.
בהיותו בן 19 עלה יוסף ארצה מפולין; הדבר היה בשנת 1922. בשנת 1927 הגיע להדר, ועבד בנטיעת הפרדסים באדמותיו של ד"ר לוי, שעזר לו לקנות חלקה בת עשרה דונמים ברחוב התכלת פינת הפרדס. שם בנה צריף ונטע פרדס משלו.
בשנת 1930 נשא יוסף את רבקה, שהגיעה ארצה באותה שנה כמלווה בקבוצת "המכביה" ונשארה באוץ. הם התפרנסו מהפרדסים וממטבח הפועלים, שרבקה ייסדה, ובו סעדו פועלי הדר את ארוחותיהם מדי יום.
כדי להתגבר על המשבר בענף הפרדסנות בתקופת מלחמת העולם השנייה, החל יוסף לעסוק בריצוף, והעסיק קבוצת פועלים כקבלן לעבודות אבן. לפרנסת המשפחה סייעו גם שני הצריפים שבנה והשכיר למתיישבים חדשים, שהגיעו להדר מתליאביב. באותה תקופה נהגו בהדר לייצר שמן"אתרי מקליפות תפוזים, וגם משפחת אוהביה עסקה בכך.
הבית שבו התגוררה המשפחה היה הקיצוני, הקרוב ביותר לגבול המושבה, ליד הדרך לשבט הבדוים של אבו-קישק. למרות המאורעות והמתיחות הביטחונית של אותם ימים, שררו יחסי ידידות ואחווה בין משפחת אוהביה לשכניהם הבדוים. מדי יום שישי במשך שנים היה אחד השכנים הערבים מגיע להדר, ומביא דגים לרבקה אוהביה. הוא עשה זאת כהערכה על כך שלדבריו הצילה רבקה את בנו החולה באמצעות מרק אווז שבישלה בעבורו.
איתן, בנם של יוסף ורבקה, זוכר כי בימי ילדותו, בדרכו לבית-"הספר, קרה שהיה עליו לעבור דרך ואדי זורם. ערבים שעברו במקום עם סוס ועגלה העמיסו עליה את כל התלמידים שהכילה.
כמתיישבים אחרים נמנה גם יוסף עם חברי "ההגנה". בהדר היה מגרש אימונים ומחסן נשק. הבריטים היו פושטים מדי פעם על הדר במטרה ללכוד את נתן ילין מור, מראשי הלח"י שהתחבא שם. הנערים, שאף הם גויסו ל"הגנה", היו מורידים חבל על פני השביל כדי לעכב את הבריטים, ובכך עזרו ל"מבוקשים" להימלט מפני רודפיהם.
יוסף עבד בהתנדבות כספרן בספרייה של הדר, כמוהו כבתיה אשרי. הבן איתן מספר כי היה מתלווה לאביו לספרייה, שהיתה בבית העם. הוא ישב וקרא בזמן שאביו החליף ספרים לאנשים. מכיוון שבאותם ימים לא היה בידור אחר, אנשים נהגו לקרוא ספרים ולהגיע לספרייה לא רק כדי להחליף ספר - אלא גם כמקום למפגש חברתי. "אבי היה טיפוס ציוני נלהב. הוא היה איש עבודה, אהב מאוד את ארץ-ישראל, והקפיד על טהרת העבודה העברית ועל טהרת הלשון
העברית," אומר איתן, ומספר שכשדיברו לידו פולנית או יידיש - היה אביו מתעלם, אף-על-פי שהבין שפות אלו. גם כשבנו איתן למד אנגלית בבית"הספר סירב לעזור לו - מתוך עיקרון שיש לשמור על השפה העברית שהוחייתה.
במשך השנים סייע יוסף לבני משפחתו שנותרו בפולין לעלות ארצה, ובכך למעשה הציל אותם מהשמדה בשואה. כשנפטר, ציינו בני משפחתו ומכריו שלמעשה הציל את כל בני כפרו מזוועות השואה, כי בזכותו עלו כולם ארצה.
יוסף נפטר ב*1980.
משפחת אוהביה.
יצחק ואיתן אוהביה.
לאה וישראל אהרונוביץ'
ישראל ולאה אהרונוביץ' היו מהדמויות הבולטות בפעילותן בהדר מאז היווסדה. ישראל, בנם של פרידה ויצחק אהרונוביץ', נולד בסלונים שבפולין ב*1909 ועלה ארצה בשנת 1925. כרבים מבני הדר באותה תקופה למד
משפחת אהרונוביץ' והילדים יאיר וגילה.
16
במקוה ישראל, ומוריו היו אפרים כהן, שמואל ידידיה ויחיאל אורבוך, ממייסדי הדר. משסיים את לימודיו יצא לעבוד בניהול פרדסים ברמת גן ותל ליטוינסקי. גם אחיו ואחותו עלו ארצה, והוריו - שנותרו לבדם בסלונים - ביקשו מבנם לחזור הביתה כדי לתגוג עמם את ליל הסדר. הנסיעה התאפשרה בסיועה של הנרייטה סאלד, שהשיגה למענו אשרת כניסה לפולין. לאחר כחצי שנה בפולין - ולא מעט בהשפעת טבח יהודי חברון (1929), שבמהלכו נרצח גם בנו של ראש ישיבת סלונים - החליט ישראל לחזור ארצה.
על סיפון האנייה שבה שב ארצה פגש לראשונה בלאה, אשתו לעתיד. לאה, בתם של קלרה ויצחק שוורץ מליבאו, שבלטביה, נולדה ביו191. היא סימה את לימודיה בבית-הספר התיכון העברי בעירה והיתה פעילה בסניף בית"ר המקומי. עם בואה ארצה רכשה השכלה חקלאית ב"משק הפועלות" בצפון תל"אביב ויצאה להכשרה בגבעת עדה. ישראל חזר למקוה ישראל כמנהל המשתלה. תמורת חמישים לירות רכש דונם וחצי בכפר הדר שאך נוסד. בשלב מאוחר יותר שלח לו אניו סכום כסף נוסף, ובאמצעותו רכש חלקה בת עשרה דונמים. בשנת 1931 החל לנטוע פרדס בשטח שרכש בהדר.
בשנת 1933 נישאו לאה וישראל והקימו את ביתם בהדר. לבני הזוג נולדו שתי בנות ובן: ארלזורה (זורה, לזכר חיים ארלוזורוב) שנישאה לאלי ברגר והקימה בית ומשפחה בקיבוץ דורות בשער הנגב; יאיר נשא את אהובה בת מגדיאל, ויחד קבעו את ביתם בהדר; גילה, הצעירה, נישאה לנחום יצחק ואף הם התיישבו בהדר, ליד בית ההורים. ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה זכה ישראל להעלות את הוריו ארצה, ולאה העלתה את אמה. כך זכו ההורים לחיות בארץ"ישראל ולהיטמן באדמתה.
ישראל אהרונוביץ' היה פעיל כל שנותיו בוועד המושבה, בהנהלת הכפר ובאגודות הפרי, המים והצרכנייה. במשך שלוש קדנציות היה יו"ר הוועדה החקלאית במועצת הוד השרון, יזם והוציא לפועל את רעיון מתן הלוואות נוחות לתושבים לרכישת פרות והקמת רפתות. הפרות הובאו מהולנד על-ידי הסוכנות. לפרה הראשונה במשק של לאה וישראל קראו "גרציה"; "מהפרה הזאת גידלנו ארבע פרות; החלב שלהן היה שמן וטוב," אמרו השניים. חלב הפרה היה מצרך מבוקש ונדיר באותן שנים. ישראל מספר כי בנו התינוק חלה, והרופאים המליצו לתת לו חלב אם. נודע לו שברעננה מתגוררת אשה שהתברכה בחלב אם בשפע, והיא מוכנה לתת ממנו. כשהציע לה שכר, סירבה אך ביקשה מעט חלב בקר טרי. כך נעשה סחר חליפין בין חלב"אם לחלב"פרה.
גם את רעיון חלוקת הקרקעות בהדר לחלקות קטנות יש לזקוף לזכותו של ישראל אהרונוביץ': "היינו צמאים לאנשים שיבואו ויקימו את ביתם, אך החלקות היו גדולות מדי ויקרות." באותה תקופה היו בהדר שני גרעיני הכשרה ("קיבוצים") וציבור גדול של פועלים-שכירים. מאלה היו שגילו רצון להתיישב במקום; חלוקת החלקות היתה המנוף שאיפשר זאת.
בתקופת מלחמת העולם השנייה התחולל משבר חמור בענף הפרדסנות. כרבים אחרים נאלץ גם ישראל להשמיד פרי רב שאי אפשר היה לשווקו. למזלו הזמין ממנו הצבא הבריטי משלוחי פרי ליחידות שהיו מוצבות בסוריה. כך הצליח להתקיים בתקופה זו - וגם להציל את הפרי מהשמדה.
עם קום המדינה הרחיב ישראל את פעילותו החקלאית. בשותפות עם זאב וילובסקי, מראשוני המתיישבים בכפר, עיבד את השדה שהיה לימים לשכונת גיורא. בין היתר גידלו אגוזי-אדמה (בוטנים), שאיסופם נעשה אז בידיים: משפחות שלמות היו יושבות ותולשות. כוח האדם לעבודה זו בא ממעברת רמתיים, הסמוכה לשדה. כך התאפשר גידול אגוזי"אדמה - ולתושבי המעברה שאך זה עלו ארצה נמצא מקור פרנסה. בשנות ה-50 וה-"60 שתל אהרונוביץ' עצי הדר, ושתיליו מצאו את דרכם לפרדסים רבים ברחבי הארץ.
לאה היתה שותפה לישראל בכול: בניהול המשק החקלאי הסמוך לבית, וכמובן - בגידול הילדים ובחינוכם. בין עיסוקיה מצאה תמיד פנאי לפעילות ציבורית: עד קום המדינה היתה לאה פעילה ב"הגנה" ועסקה רבות בפעילות הקשר ביישוב. תחום התמחותה היה קשר האיתות. גם בהיותה בהיריון טיפסה בסולם לגג בית העם בהדר, לתחנת האיתות, כדי לקיים את קשר האיתות עם היישובים השכנים. היא תרמה גם לקיום קורסי חובשות שהתנהלו בביתה, ושבהם הדריכה. עם קום המדינה ולאחר שילדיה בגרו ועזבו את הבית, היתה לאה פעילה קבועה בארגון אמהות עובדות. לאה נפטרה ב-1990, בשנה ה-79 לחייה.
יאיר ואהובה אהרונוביץ' וילדיהם גל, דלית והילה.
7
יהודה אריאל היה פעיל בהדר, וידוע כמי שעסק שנים רבות בפעילות ציבורית ונבחר למועצת הפועלים. משנת 5 החל לעבוד בשכר במועצת הפועלים. בהגיעו לגימלאות פרש גם מן העסקנות הציבורית, ובשנת 1990 קיבל את אות יקיר ההסתדרות.
יהודה היה פעיל גם בבית-הכנסת של המושבה, ושימש כחזן. "כשהגענו לכאן, הקמנו בית*כנסת שהרי לא ייתכן שביישוב יהודי לא יהיה ביתדכנסת. היו זמנים שהייתי שליח ציבור. בהתחלה היה קשה לי לאסוף מניין. לא היה מי שיקרא בתורה, ואני קראתי. לא פעלתי בבית-הכנסת כדתי בוודאי לא כאורתודוקסי, אלא כיהודי וכישראלי." יהודה, אחיו של יוסף אהביה, אף הוא איש הדר, בחר להחליף את שמו לאריאל. כך קרה שלשני האחים שמות שונים - ובכל אחד מהם מוזכר שם האל. יהודה הגיע לארץ בשנת .1929 בהיותו בן 20, והצטרף אל אחיו יוסף בפתח תקוה. שם עבדו השניים כפועלים בפרדסים. בשנת 0 עלו ההורים מפולין עם שתי אחיותיהם.
המשפחה רכשה בהדר שטח אדמה בן ארבעה דונמים, ועברה להתיישב במושבה. יהודה נחשב כבעל ידי זהב בכל הקשור לנגרות ולשיפוצים. רבים פנו אליו לביצוע תיקונים ושיפוצים למיניהם, וכך הפך למשפץ המקצועי של הדר. "הוציאו אותי מהטוריות, ולקחו אותי לבנות גגות לבתים," הוא מספר.
הוא היה מבין מקימי הבתים הראשונים של הדר. רבים זוכרים אותו עומד על קירות הבתים, ומתקין גגות. הוא נחשב לנגר בעל שם, אנשים מחוץ להדר היו מזמינים אותו לעבודה והיה מבוקש מאוד.
פעם הוזעק על ידי אחת המשפחות הבודדות שהיה ברשותה מקרר. האם והסבתא טרחו שבוע שלם בהכנת מאכלים לכבוד ליל הסדר, ואורחים רבים מחוץ להדר היו אמורים להגיע להתארח אצל המשפחה. לפתע נטרקה דלת המקרר, הידית נשברה והמקרר ננעל. קמה בהלה. האם הזעיקה את המומחה לתיקונים, שמיהר להגיע. "לקחתי סכין, חיטטתי בחור המנעול, הדלת נפתחה וכך הצלתי את המצב," מספר יהודה.
המשפחה נטעה עצי הדר בחלקה שלה וגידלה ירקות לאספקה עצמית. בשנת 1947 החל יהודה בבניית בית. בכל תהליך הבנייה לא נעזר כלל בבעלי מקצוע. לצורך הבנייה קיבל הלוואה משמואל זוכוביצקי (זקיף), מקרן שעזרה למתיישבים לעבור מהצריפים לבתים. ההלוואה לא ניתנה בבת אחת אלא בשלבים, ומדי פעם נהג זוכוביצקי לבוא לבדוק את התקדמות הבנייה ואם ממלאים אחר תנאי ההלוואה; בהתאם לכך קבע אם לתת את יתר הכספים. כשראה את היסודות שבנה יהודה, כמאה מטר, התעורר
88
עדינה (אדלה)
ב\\
חשדו שהמקום ישמש למטרה אחרת ולא למגורים לפועל. בעקבות זאת החליט שלא לאשר את ההלוואה. יהודה התאכזב ופנה לאפרים כהן. "הוא היה ראש הכפר, הכתובת שלנו בכל בעיה. אפרים כהן הסביר לזוכוביצקי שאני בונה בעבודה עצמית ושאני מומחה לבנייה, וכך בסופו של דבר הסכימו לאשר לי את ההלוואה," הוא אומר.
בשנת 1935 נשא לאשה את עדינה, ונולד להם הבן דוד, אך כעבור ארבע שנים נפטרה אשתו. שנים עברו, ויהודה נישא שוב. נולדה לו בת מאשתו השנייה חדוה. היום הבת, כלילה, מתגוררת בהדר בקרבתו עם בעלה משה גולדשמידט וילדיהם שי ושלי. דוד ורעיתו יפה וילדיהם אורית, יעל וזיו מתגוררים ברמתיים.
יהודה, חדוה, כלילה ודוד אריאל.
אברהם פרידלר, יהודה, דוד, עדינה (אדלה) אריאל וברוריה גוטליב (אוזות יהודה)
19
מונס ועדה מזורי, ממייסדי הדר ומראשוני המתיישבים בה, היו אנשי עבודה כרבים מבני הדר, והשקיעו את כל מעייניהם בחקלאות, בבנייה ובפיתוח המושבה.
עדה מזורייגוטליב עלתה ארצה בשנת 1929 עם בני משפחתה. עם עלייתם הגיעו להדר והתגוררו באוהלים. אביה, שעלה עם אשרת תייר לשלושה חודשים, נאלץ לחיות במשך שנתיים במחתרת כדי להסתתר מהאנגלים. מונס נולד והתחנך בליטא על ברכי התורה והמסורת בבית-ספר עברי. השאיפה לעלות ארצה התעוררה אצלו בעקבות הקונגרס הציוני, שבו השתתף כשלמד בקובנה. "הסיפורים על ארץ"ישראל ששמעתי מפי השליחים שבאו לקונגרס הדליקו בי רצון לעלות," הוא אומר, ומזכיר מיד את הקשיים שהערימו האנגלים על דרכו של מי שרצו
משפחת מזורי, והבנות כרמלה ונירה.
10
לעלות ארצה. לבסוף, לאחר הליכים בירוקרטיים ותשלום שוחד אושרה בקשתו לעלות. עלימנת לנצל את האישור הנדיר לעלות - התחתן מונס באופן פיקטיבי. "בהרגשה לא קלה נפרדתי מהורי, אולם מצאתי כוח ואומץ להיפרד מהם," הוא אומר. בני משפחתו לא זכו לעלות לארץ, ונספו מאוחר יותר בשואה. מכל בני משפחתו נותרו רק הוא ואחותו, שאותה העלה ארצה בשנת 1942.
בשנת 1924 הגיע מונס באנייה לנמל יפו. האנייה עגנה במרחק-"מה מהחוף, והחלוצים ירדו אל סירות שהמתינו להם בים הסוחף והגיעו אל חוף מבטחים. לאחר שבועיים ב"בית העולים" שברחוב העלייה נשלח מונס לגדרה, לעבוד אצל האיכרים אנשי המושבה. שם התגורר עם העובדים האחרים באוהלים שהקימו משמיכות של הסוכנות, ועבד בגידול טבק במשק של סברדלוב. חיש קל השתלב בעבודה ובהווי החיים של האיכרים, הצטרף ל"הגנה", ובני גדרה עזרו לו להיקלט במשק של לוינסון. לוינסון, מעבידו החדש של מונס בגדרה, טיפת אותו והתכוון לשלחו למקוה ישראל ללמוד - אולם הוא נפטר לפני שהתכנית יצאה אל הפועל.
לאחר חמש שנים בגדרה נקרתה הזדמנות לפני מונס לעבור להדר: הוא הצטרף לעשהאל צוקרמן, אתיינו של יהושע חנקין, שקנה אדמות בהדר בעבור יהודי מקנדה בשם שיפר. מונס, האחיין ובחור נוסף עברו להדר, והחלו בהכנה לנטיעות הפרדסים. הם עבדו במשק של שיפר, שכלל מלבד פרדסים גם אבטיחים ורפת. המשק לא החזיק מעמד זמן רב. לאחר שהסתבך בחובות, עזב שיפר בידיים ריקות ובמפח נפש גדול. מונו כונסי נכסים, והאדמה חולקה למתיישבים.
עדה ומונס הכירו זה את זה בהדר ונישאו בשנת 1935 - "לאחר שלוש שנים של חיזורים בשירים ובריקודים". את החופה הקימו אצל רב ברמתיים, ואחרי הטקס רקדו כל תושבי הדר עד אור הבוקר.
באותה תקופה התגוררו המתיישבים בצריפים. ביתם של בני הזוג מזורי היה הבית הראשון ברחוב התכלת, ונבנה מבלוקים שמונס יצק במו ידיו. הוא רכש שישה דונמים, ונטע פרדס. עדה עבדה בבית ובמשק. היא גידלה עזים, מיני עופות - ברבורים, תרנגולות ואווזים - ועצי פרי. למרות תקופת צנע, לא היה מחסור בבית. בזמן מלחמת העולם השנייה אי אפשר היה לייצא את הפרי, ואת פרנסתם הוציאו, כרבים אחרים, מייצור שמן"אתרי מקליפות התפוזים, מה שגרם לצריבות חזקות בידיים. "מיטב שנותי עברו עלי בהדר בגיזום, בנטיעות ובהתגברות על מזיקים ומחלות למיניהם," אומר מונס, אשר עבד בחקלאות מחוץ להדר: שלושים וחמש שנה עבד בפרדס
בכפר סבא, ואף הוסיף לעבוד שם חמש שנים נוספות לאחר הפרישה. לבני הזוג מונס נולדו שלוש בנות: כרמלה, נירה ולאה. "כמעט שלא ראיתי איך הבנות שלי גדלות," אומר מונס. "הייתי יוצא לעבודה בחושך וחוזר בחושך הביתה." בתקופות הראשונות לחייהם בהדר היה מונס נעדר מהבית במשך ימות השבוע לצורך הפרנסה, דבר שלא הקל על עדה. ולמרות זאת התמודדה עדה עם גידול הילדים, עם טיפוח הבית ועם פיתות המשק, שדרשו עבודה קשה פי כמה ללא המיכון המודרני של היום.
בימים של ראשית המושבה והתהוות היישוב היהודי בארץ השתתף מונס בהגנה על המושבה. הוא שימש בתפקידים פיקודיים ב"הגנה", ולא נפרד מאקדחו. הדבר השרה ביטחון על הפועלים היהודים, שחששו לעתים לצאת לעבודה. "בלי מונס, הפועלים לא יצאו לעבודה. הם ידעו שאני תמיד ערני ושהנשק שלי נמצא בהישג יד, גם אם לא הרגישו בכך."
לפני המאורעות של 1936 היו יחסים טובים יחסית בין היהודים ובין הערבים. "עבדתי אז בגן יעקב, פרדס בין רמת הדר לירקון. יום לפני השביתה קידמו את פני העובדים הערבים בסבר פנים יפות - 'כיפ חאלכ יא חווג'ה'. למחרת, כשהגעתי לעבודה, אני רואה שמשני צדי הדרך יושבים שני טורים של ערבים, ומבט של רצח בעיניהם. הם עמדו לשסף את גרוני. לא היססתי, שלפתי את אקדח המאוזר שלי ואמרתי, 'מי שיקום - הכדור
בראשו.' מיד פינו לי את הדרך. המוות היה קרוב. לולא נהגתי כך, הם יכלו לקרוע אותי כדג."
בשנת 1955 יזם מונס והקים את הסילו, מכון התערובת, הקיים עד היום במרכז הדר. הקמתו התאפשרה אודות להלוואה שניתנה ממשרד החקלאות - הלוואה שהחזריה התפרשו על פני עשרים שנה. השכנים התנגדו להקמתו אולם מונס שראה בדבר חשיבות רבה - "הקמנו נכס חשוב ליצירת אספקה לבעלי"-חיים" היה עורך בלילות מסעי שכנוע בבתי השכנים. מונס ידוע בהדר לא רק כאיש עבודה אלא גם כאיש ציבור, התורם רבות מבחינה ציבורית. הוא היה חבר בהנהלת מפעל המים ובהנהלת הצרכנייה, ועסק בפעולות התנדבותיות, ובהם ארגון פס"ח, קליטת עולים חדשים וארגון חוג לגיל הזהב, הפועל עד היום ומשרת את הוותיקים שהגיעו לגימלאות. בשנים האחרונות רבה תרומתו לבית-הכנסת של הדר, הן מבחינת תחזוקה והן מבחינת פעילות שמטרתה לקרב את התושבים למסורת היהודית. בייחוד נודעת פעילותו להכנת ילדים לקראת בר המצווה, ועד היום נוהרים אליו ילדים מכל האזור. בשנת 3 קיבל את התואר "יקיר הוד השרון".
מונס ועדה גרים עד היום בהדר. מונס, למרות גילו, ממשיך לפעול למען הקהילה ולהתנדב, כשהמוטו שלו הוא לתת ולא רק לקבל: "אני גאה שהיתה לי הזכות להימנות עם הראשונים שהגיעו לשרון והפריחו את השממה."
משפחת אורן ועמם גאולה, גרשון ואברהם פרדקין מירקונה, 1931.
שרה (סוניה) ויחיאל אורן - 1948.
2
בנעוריו בפולין למד יחיאל בישיבה והוסמך לרבנות, אלא שבמקום להמשיך במסלול שציפו הוריו ובני משפחתו נתפס לציונות, עזב את הבית, את הוריו אחיו ואחיותיו והוחרם על ידם עד לסופם המר בשואה.
יחיאל נסע לגרמניה להכשיר עצמו לעליה ארצה באמצעות "החלוץ". כלמדן מובהק הצטיין בלימודיו בגידול בקר, והפך למומחה בתחום זה.
לישראל בגיע ב*1920 דרך נמל בירות משם הלך, בעיקר ברגל, לגליל העליון. הוא נקלע למחניים ונתקבל ע"י טל (אביו של טליק הנודע, ואח"כ חקלאי בבאר טוביה) לעבודה בפלחה.
יחיאל עשה עוד מספר תחנות במקומות שונים בארץ בכולן עבד עבודת כפיים למחייתו. באחת התחנות הללו פגש בסוניה למשפחת אברוצקי, משפחה ענפה שהגיעה מאוקראינה במספר גלים בין השנים 1912 ל-1920 והתישבה בכפר"סבא.
כאשר נתפנה מקום עבודה ברפת של מקוה ישראל עברו יחיאל וסוניה למקוה ותוך זמן קצר נתמנה לממונה על הרפת וכמורה ומדריך בגידול בקר וטיפול בפרות.
כשנודע ליחיאל כי בלב השרון נרכש שטח אדמה מטעם חברת הכשרת היישוב, וכי קיימת תכנית להקים יישוב שיתבסס על ענף הפרדסנות, הוא לא החמיץ את ההזדמנות, ורכש חלקת אדמה. מחיר דונם באזור זה היה באותם ימים כשלוש עד חמש לירות מצריות. לאחר רכישת הקרקע החלו יחיאל ואשתו סוניה להתכונן לקראת המעבר לשרון. הגורל זימן להם את משקו של שמואל זוכוביצקי (זקיף) ממגדיאל, לימים מייסדו ומנהלו של בנק "חקלאות ובניין". זוכוביצקי הקים רפת מסודרת ומודרנית במושגי אותם ימים, ונזקק לאדם בעל ניסיון בעבודת הרפת. מאחר שעבד כמנהל הרפת במקוה ישראל, היתה זו ההמלצה הטובה ביותר לקבלת משרה זו. וכך מצאו עצמם יחיאל, סוניה ובנם הקטן מתתיהו מתגוררים בעליית הגג של הרפת, שרצפת העץ שלה היתה דו תכליתית - רצפה לדירת המשפחה וגג לרפת.
הבן יריב אורן מספר: "אחי בן השלוש, מתתיהו, ידע אז לצוות על הפר המגושם, גיבור. כשפקד עליו הילד הקטן 'על המקום' - היה הפר הענקי חוזר למכלאתו שבפינת הרפת, הנסגרת בפשפש חזק. כעבור שנים, כשרדף אחרי כדור משחק שהתגלגל אל הכביש ליד בית*הספר בכפר מל"ל, פגעה מכונית עוברת במתתיהו. הייתי אז צעיר מכדי להבין עד כמה השפיע אסון זה על הורי, ואיזה משבר נורא עבר עליהם."
מהמגורים ברפת עברו בני המשפחה להתגורר בבית קטן וצנוע בכפר הדר. שנים עמד הבית בלי טיח חיצוני וללא
משפחת יריב ואביבה אורן עם הוריהם ב-1955.
שרותים מפני שידם של ההורים לא השיגה זאת. כדי לספק מחייה למשפחה יצא יחיאל לעבוד במשק שיפר כמנהל הרפת ובעבודת הפרדס ואילו בפרדס הפרטי עבד בשעות הלילה, מן הראוי לדעת כי כאשר מדובר בעבודת רפת הינה מתחילה בשעות המוקדמות של לפנות בוקר ומסתיימת בשעת הערב המאוחרת. אולם שנים קשות של מלחמת העולם השניה שפרי ההדר לא שווק אילצו את יחיאל להמשיך בעבודות חוץ כמו הפעלת בארות המים של הדר ומאוחר יותר כמנהל הרפת ומורה לגידול בקר בביה"ס החקלאי ע"ש מוסינזון במגדיאל, שקלט נוער ניצול שואה.
יחיאל היה חבר ב"הגנה", פעיל בשמירה על הישוב עם זאת היה ענו ולא נדחף לתפקידים פורמליים אבל נודע ביושרו ונענה ברצון לפונים הרבים לעזרה ולעצה בכל נושא וענין פרטי או ציבורי והיו רבים כאלה.
בשנות חייו האחרונות חלה ולמרות זאת המשיך במאמציו בעבודת הפרדס עד שהמחלה הכריעה אותו בשנת 1959. סוניה נפטרה בשנת 1968.
הבן יריב אורן גדל בהדר, בוגר הגן של אידה היה בצעירותו ספורטאי מצטיין בעל שיאי ישראל בהטלת כידון, היה חבר פעיל ב"הגנה" ובשנת 1947 אף הדריך את דור ההורים בהדר באימוני נשק ושדאות במסגרת ההגנה, ואת ילדי הדר הדריך בתנועת הנוער העובד.
שנים רבות סייע להורים בעבודות הפרדס ושמר עליו עד ששונה יעודו של השטח והפך לשטח בנייה.
לימים נתמנה לסגן המנהל הכללי של משרד החינוך התרבות והספורט ומנהל רשות הספרוט והחינוך הגופני. יריב נשא לאשה את אביבה שלזינגר, הם הקימו את ביתם בהדר וילדיהם אורית, אייל ויחיאלה גרים אף הם בהדר.
שרה (סוניה) עם הנכדים - 1961.
יריב ואביבה אורן וילדיהם אורית, אייל ויחיאלה - 1965.
13
יונה ואפרים אוסט, ניצולי שואה, עלו ארצה בשנת 1947 לאחר ששרדו ממחנות העבודה של הרוסים.
"אמנם היינו אצל הרוסים, אך לא ליקקנו שם דבש," אומרת יונה. "הגענו ארצה בחוסר כול, ונשלחנו לקיבוץ משמר הים - כיום קיבוץ אפק."
כעבור חצי שנה עזבו בני הזוג אוסט את הקיבוץ, ובהמלצה של קרוב משפחה, הגר ברמתיים, עברו להדר. במשך שנים אחדות התגוררו בשכירות אצל ד"ר שלום בבית קטן, שלא היה אלא מחסן משופץ, שקירותיו הוטלאו שוב ושוב. תנאי המחיה היו קשים, אך יונה עשתה יש מאין: היא תפרה בגדים והשיגה פריטי ריהוט, עבדה במשק ובבית והשקיעה את כל מרצה וזמנה בטיפוח הבית והמשפחה.
אפרים ויונה אוסט ובתם שדה ב-1950.
14
"ידענו מה מצפה לנו, אבל לא חשבנו שיהיה קשה כל כך," אומרת יונה. "לא היתה עבודה, וכדי שלא להפלות איש היתה לשכת העבודה שולחת כל אחד מאתנו לשלושה ימי עבודה בשבוע בלבד. ועם זאת כאן הסתדרנו קצת יותר טוב מאשר בקיבוץ."
אפרים עבד כבנאי, ויונה - בחקלאות. בשנת 1952 רכשו מוועד הדר דונם אדמה בתשלומים נוחים וללא ריבית. חמש שנים ארכה בניית ביתם. בהדרגה בנו כפי יכולתם חלקים חלקים מהבית - פה קיר, שם חלון, גג... פרוטה לפרוטה חסכו, ובלילות היה אפרים עובד לאור נרות ואשתו יונה היתה מסייעת לו בהגשת החומרים, עד שהבית עמד על תלו והם עברו לגור בו. כשמצאו את עצמם בני הזוג אוסט בבית משלהם ועל אדמתם, לא היה קץ לאושרם. היתה לכך גם משמעות סמלית: "למרות מה שעברנו במחנות הנה אנו, הנידונים להשמדה, הצלחנו לשרוד, להקים בית ולהיאחז בקרקע השייכת לנו," אומרת יונה.
"כשנכנסנו לבית עדין לא היה חשמל, לכן השתמשנו במנורות נפט, ואת האוכל בישלתי על פתילייה. ברחוב שבו גרנו היו שלושה דיירים בלבד, ולא היתה תאורת רחוב. הייתי ממתינה לבנותי, כי היה מפחיד לצעוד ברחוב עם רדת החשכה. גם בנים בגילן פחדו. תנים הסתובבו חופשי וטרפו עופות. לעתים היו מגיעים עד לחלון. רק לאט לאט התופעה הזאת נעלמה," מספרת יונה.
"החיים של פעם היו קשים," אומר אפרים. "עבדנו קשה והרווחנו מעט, אבל למעט הזה היה ערך, ובזכותו הצלחתי לרכוש אדמה ובית. הגענו לארץ ערומים, ממש בחוסר כול, והצלחנו להקים משפחה ולקיים את עצמנו בכבוד."
במשך הזמן הקימו משק-עזר ובו לול, שהתחיל עם עשרים וחמישה עופות וצמח עד לשמונה מאות עופות. בהתחלה שימש הלול לצריכה עצמית, ובהדרגה הפך למקור פרנסה. בחצר גידלו קצת תרד, ירקות ועצי פרי - בעיקר שזיפים למיניהם. אפרים עבד במכון תערובת של הדר במשך חמש שנים, ולאחר מכן החל לעסוק בשותפות עם אחיו בעבודות אבן. גדרות חצרות של בתים רבים בהדר, מדרכות וחומות אבן למיניהן נבנו על ידי אפרים ואחיו. במשך הזמן הורחב העסק, והתפרש בסביבה - עד גוש תל מונד ונתניה. עם השיפור במצב הכלכלי נעשו החיים קלים יותר. לבני הזוג נולדו שלוש בנות: שרה, אתי ומלכה.
עד היום ממשיכה יונה לעבוד בלול שפירנס את המשפחה בשנים הקשות. היא אומרת: "התרגלתי כל כך לעבודה הזאת, ואני לא רואה את עצמי בלי הלול. אני משכימה קום, אוספת ביצים, מאכילה את העופות וגם עושה את כל מה שצריך בבית." אפרים נפטר ב-1996.
יפה ופנחס אושינסקי עלו ארצה מפולין בשנת 1930. אביה של יפה, משה רוז'נקה, עלה חמש שנים קודם לכן כשהוא מותיר בגולה את נכסיו הרבים - טחנת קמח, בית קולנוע, מסגרייה, בתים ועוד. אחות אחת נספתה בשואה אך שאר בני משפחתה עלו ארצה, וניצלו. פנחס, לעומת זאת, היה היחיד מבין אחדיעשר אחיו ואחיותיו שעלה לארץ ונותר בתיים; כל היתר נספו בשואה, והוא היה השריד היחיד שנותר ממשפחתו. כשעלו ארצה, התגוררו פנחס ויפה תקופה קצרה ביפו ולאחר מכן עברו לתל-אביב. שם חיו כשלוש שנים וחצי בבית קטן שקנו במקום שבו שוכן היום מלון הילטון. בעזרת הכסף שהביאו עמם מחוץ-לארץ קנו אדמות ומפעל לבלוקים. פנחס שאף להיות חקלאי ולגור בכפר, ולכן מכרו את הנכסים ועברו להדר. הם קנו ממשפחת כל-טוב חלקת אדמה בת ארבעה דונמים וחצי במרכז המושבה ליד הצרכנייה, והקימו בה לול ודיר לפרנסת המשפחה. בנוסף לכך, ובמקביל לעבודה במשק הקטן, עבדו יפה ופנחס גם בעבודת חוץ בפרדסים.
הם התגוררו בצריף. "הצריף נראה עלוב מבחוץ," אומרת הבת שושנה, "אך מבפנים נראה יפה בגלל האווירה שאמי יצרה בו. היא צבעה את הקירות וקישטה אותם בעבודות יד, ועל המיטות פרשה כיסויים רקומים. וכך, למרות התנאים הקשים שבמגורים בצריף, נהנינו מאוירה ביתית נעימה."
בשנת 1945 הקימו פנחס ויפה חנות קטנה, שהיתה למקור פרנסה נוסף למשפחה. החנות הוקמה במרכז המושבה, סמוך לצרכנייה וללשכת העבודה, ושירתה את האנשים שהגיעו ללשכת העבודה וחיפשו מקום לשבת ולשתות משהו. היתה זאת חנות מיוחדת במינה, שכונתה בפי כל "הקיוסק של אושינסקי". ילדים היו מגיעים לקיוסק לקנות גזוז וגלידה, והצעירים נהגו להתאסף ברחבה שבפתח הקיוסק ולרקוד לצלילי מוסיקה שהושמעה מפטיפון ידני. לאט לאט התפתח הקיוסק לחנות מכולת שבה מכרו דגים ומצרכי מזון. במשך השנים, עם התפתחות המושבה, הלכה החנות ודעכה, עד שנסגרה סופית.
לבני הזוג נולדו שני ילדים, הבת שושנה והבן חיים. שושנה מספרת כי אביה לא היה אדם דתי, ובכל זאת היה פעיל בבית-הכנסת. "הוא עזר לגבאי וסייע בכל מה שיכול, למרות שלא היה דתי. ייתכן שזה משום שבית-הכנסת הזכיר לו את הוריו."
פנחס ויפה היו עסוקים בטרדות הקיום. הם עבדו קשה כדי לפרנס את משפחתם ולגדל את ילדיהם. בזמן מלחמת העולם השנייה התארחו אצל המשפחה קרובים שבאו מתל"אביב וביקשו מקום מקלט מההפצצות.
"אמי היתה אשה מוכשרת מאוד," אומרת שושנה. "היו לה ידי זהב. היא תפרה בגדים לכל בני הבית, אפילו מכנסי גברים ומעילים, וזאת בלי שלמדה לתפור. היא בישלה להפליא,
רקמה, עשתה עבודות יד וקישטה את הצריף העלוב שגרנו בו עד שנראה כמו ארמון. היה לה גם קול נהדר, והיא יכלה להיות זמרת. את כישרונותיה לא ניצלה מחוץ לבית. היא יכלה לפתח קריירה, אבל תחת זאת עבדה קשה. היה לה חוש טכני, והיא תיקנה ושיפצה כל מיני דברים שהתקלקלו בבית."
כמו אצל המתיישבים הראשונים האחרים, גם בצריף של משפחת אושינסקי לא היתה מקלחת. השירותים היו בפינה מרוחקת בחצר, וכדי להתרחץ נהגו לחמם מים. חיים מספר שרבים אימצו לעצמם את הפטנט שהמציא יעקב בורלא, השרברב של הדר: "בעזרת פתילייה חיממו מים בתוך דוד פח גדול, ששימש קודם לאחסון שמן. אל הפח חיברו צינור ו'דוש', וכך קיבלנו מקלחת חמה. אלא שבימים הראשונים היינו מקבלים מקלחת של מים ושמן..."
חיים אינו שוכח את המראה שנשקף מהצריף של הוריו במרכז הדר בימי החורף: "היה זה מראה מרהיב, שטיח צבעוני של פרחי"בר - כלניות, צבעונים, נרקיסים ועוד. האדמה במרכז לא היתה מישורית כמו היום. מהבית של עמיקם, שהיה על ראש הגבעה, היה שיפוע מתון שנמשך עד ללשכת העבודה. מי
5ר
הגשמים שזרמו לאורך שיפולי הגבעה, הצמיחו שלל פרחי"בר, שהלכו ונעלמו עם הזמן."
מהצריף עברה המשפחה לגור בבית שבנה פנחס. בניית הבית ארכה שלוש שנים, ונעשתה בשלבים בהתאם למצב הכספי. "המעבר לבית מהצריף היה כמו מעבר לארמון," אומרת שושנה. "במבט לאחור קשה לי להבין איך חיינו תקופה ארוכה בצריף בתנאים קשים, ללא מקלחת, שירותים בחוץ ומנורות נפט במקום חשמל." הצריף נותר עומד על תלו עוד שנים רבות, עד שפירקו אותו ונטעו עצים במקום שבו עמד. עם פרוץ המשבר בענף הפרדסים בתקופת מלחמת העולם השנייה החל פנחס, כרבים מבני הדר, לייצר שמן-אתרי
מקליפות התפוזים.
"לבית"הספר בכפר מלל הגענו עם ניסן אשרי, שהיה מסיע אותנו בעגלה רתומה לסוס בסגנון המערב הפרוע. בזמני היה בהדר רק קומץ של ילדים. מי שהחמיץ את ה'הסעה', נאלץ ללכת ברגל, כי לא היתה כל דרך אחרת להגיע לבית-הספר." מאוחר יותר החלו הסעות לבית הספר באוטובוסים ישנים של אז. כדי להגיע לכביש הראשי היו הילדים צועדים ברגל בכל תנאי מזג האויר, חוצים ואדיות, מטפסים על גדרות תיל בשטפונות ובחמסינים.
"כך היה אז. זה היה טבעי ואף אחד לא התלונן," מסכמת שושנה. פנחס נפטר ב*1976 ויפה נפטרה ב-1988.
גנסיה וניסן אקסלרוד, שולמית וחיים אקסלרוד, עמנואל אקסלרוד
האחים עמנואל וחיים אקסלרוד עלו ארצה עם הוריהם בשנת 1924, ובשנים הראשונות התגוררו בתל-אביב. בשנת 2 רכשו ההורים שטח אדמה של חמישים ושניים דונם בהדר במחיר חמש-עשרה לירות לדונם. על פני שלושים ושישה דונם נטעו פרדסים, בשאר השטח גידלו גידולים חקלאיים שונים. ניסן היה הראשון בארץ שגידל אננס משתילים שהביא מפורטו ריקו ב"1935. המשפחה עברה לגור בהדר. חיים רכש הכשרה חקלאית בגדרה, ואילו עמנואל למד הוראה בתל-אביב. מאוחר יותר עבד כמורה ולימד תנ"ך, עברית וחקלאות.
בשנת 1937 נשא חיים לאשה את שולמית. לזוג נולדו עיתי בנות: נעמי וגינה. עד שהפרדס הניב פרי, התקיימו השניים מהשכרת הבית בתל"אביב. בזמן מלחמת העולם השנייה, כאשר רוב הפרי ירד לטמיון, השכירו חדרים בביתם לאנשים שבאו מתל-אביב. דבר זה סייע בפרנסת המשפחה. לאחר המלחמה מכרו חלקים גדולים מהאדמות, והותירו
שולמית וגנסיה אקסלרוד
רק שמונה-עשר דונם אשר עליהם בנו בתים למשפחה. חיים שהוסמך לרבנות אך מעולם לא עסק בכך, היה "חקלאי עם ספר" - איש תרבות, משכיל, בקיא בשפות אחדות, בנוסף לשליטה בשפה העברית והקפדה על שימוש בה, כמאמין גדול בהחייאת השפה העברית.
אשתו, שולמית, מספרת: "לא היינו מעורים כל כך בפעילות ובחיי הכפר, כי לא היינו חברי הסתדרות. חיים ז"ל היה מהציונים הכלליים, והיו הבדלים שרק אחר כך היטשטשו."
עמנואל מספר על אותם ימים: "הייתי צועד מהדר לפתח תקוה ברגל על-מנת לנסוע משם באוטובוס כי משם היה זול יותר, שני גרושים. ובכל זאת, לו הייתי יכול לחזור
נעמי, הבת הבכורה של שולמית וחיים, נישאה לאליהו אסף - בנה של דבורה אוסוביצקי-לב, אחותו של יצחק לב. נולדו להם שתי בנות ובן: נאוה, יונתן ומיכל. לבת הצעירה, גינה ושמואל לירן, נולדו שני בנים ובת: אמיר, גיא ושרון. גנסיה נפטרה ב-1941 וניסן ב*1947, חיים נפטר ב*1984.
עמנואל אקסלרוד
שלומית, חיים ונעמי
אליהו ונעמי אסף וילדיהם נאוה, יהונתן ומיכל.
7
יעקב אלכסנדרוני היה המזכיר של לשכת פועלי הדר. באותם ימים היתה הדר מעוז של עבודה עברית, ואיש מהמתיישבים לא העסיק פועלים ערבים אלא רק פועלים יהודים שהגיעו דרך הלשכה. בהדר היה ריכוז גדול של מאות פועלים, שרובם היו עולים בודדים, רווקים, בעלי השכלה בינונית ומעלה. דבר זה יצר שילוב של תורה ועבודה חקלאית.
תפקידו של אלכסנדרוני היה לסייר במקומות עבודה בגוש הפרדסים מדרום להדר, ולשכנע את המעסיקים היהודים להעסיק פועלים יהודים בלבד. כמו כן היה הכתובת של
הפועלים בכל בעיה הקשורה לשכר, לתנאי עבודה וליחסים בין עובד ומעביד. שכרו של פועל עברי באותה תקופה היה עשרים גרוש ליום; לעומתו קיבל פועל ערבי עשרה גרושים בלבד ואף פחות מכך.
אלכסנדרוני הגן על מקומות העבודה הקיימים, והחדיר למודעות הפורדסנים את חשיבות השמירה על טהרת העבודה העברית.
הוא נשא לאשה את דורה, שזכתה לכינוי החיבה דורקה. אף היא היתה פעילה ועבדה בעבודות שונות לפרנסת המשפחה. יחד גידלו את ילדיהם, זוהר ותלמה.
ניסן אשרי, חקלאי בנשמתו, זכור לוותיקי הדר כטיפוס כאדיזמטי ופעיל, וכמי שערכי העבודה היו נר לרגליו. כבן למשפחת איכרים ספג כבר מימי ילדותו את האהבה לעבודת כפיים, אשר היתה לו אורת חיים. לא במקרה העניק לאחת מבנותיו את השם עמלה.
ניסן הגיע ארצה מרוסיה עם משפחתו בשנת 1911 בהיותו בן שש. שנתיים לאחר מכן עלתה ארצה משפחתה של בתיה. שתי המשפחות התיישבו במושבה באר טוביה, וכך נוצרו קשרי ידידות ביניהן. עד היום לא ברור בדיוק מתי התחיל ניסן לחזר אחרי בתיה: האם היה זה כשהיה המדריך שלה או לאחר מכן? מכל מקום, בסופו של דבר החיזור הסתיים בנישואין. בעקבות מאורעות 1929 נשרפה באר טוביה, והמתיישבים נאלצו לעזוב.
בתיה, ישראל ועמלה אשרי.
המשפחות נדדו כפליטים במשך שנה שלמה. קורת גג לראשם מצאו במבנים ציבוריים למיניהם, ומזון קבלו מתרומות. לבסוף הגיעו בתיה וניסן להדר יחד עם הוריו של ניסן, התרשמו מהמקום ובאמצעות כספי הפיצויים שקיבלו רכשו עשרים דונם אדמה (מחצית מהשטח להורים ומחצית לעצמם) ונטעו פרדס. בתקופה הראשונה גרו כל בני המשפחה יחד בצריף אחד, ורק אחר כך בנו שני בתים ועברו לגור בנפרד.
בתיה אשרי היתה בוגרת המחזור השני של נהלל, שבזמנו היה ביתדספר חקלאי לבנות בלבד. היא יישמה במשק שלה בהדר את המומחיות שרכשה בענפי חקלאות רבים - גידולי ירקות, הדרים, לול, רפת ופרחים. הגינה הפורחת שטיפחה בחצר ביתה היתה לשם דבר בהדר. בעונת הפריחה יצא כל מי שביקר אצלם ובידיו זר פרחים ענקי. "עם זאת, אמא היתה גם איש רוח," מציינת נורית, הבת; "היתה לה השכלה רחבה, ואלמלא התנאים של אותם זמנים יכלה להמשיך ללמוד ולהתקדם. היא קראה המון, והלכה לתערוכות ולהצגות - אף-על-"פי שבאותה תקופה היה מחסור בתחום זה. הכתב היפה שלה שיקף את הצד האמנותי שבה."
בתיה היתה בת למשפחת סופרים ומוסיקאים. סבה היה רוקח, ודודה הוא פרופ' שמעון הלקין - סופר, משורר ומתרגם. בתיה חיפשה דרכים לממש את הצדדים הרוחניים שבאישיותה ולספק את צרכיה האינטלקטואליים והתרבותיים. הפעילות בספרייה שהקימה בהדר היתה, כנראה, אחת הדרכים לכך. הספרייה היתה בבית העם ("מרכז האמנויות"), ורוב הספרים נרכשו על-ידי כפר הדר ומתרומות. נורית זוכרת עד היום את גליל הבד הכחול, המשובץ בנקודות אדומות, שבאמצעותו היתה עוזרת לאמה לכרוך מחדש ספרים שהתבלו. "היינו מדביקים את הכריכה בדבק שיצרנו מקמח ומים. לא פלא שמאוחר יותר נמשכו לספרים תולעים וחרקים למיניהם".
בנוסף לפעילותה בספרייה היתה בתיה פעילה מאוד בארגון אמהות עובדות, סייעה לעולים, אירגנה תרומות, ודלת ביתה היתה פתוחה לפני כולם.
בניית הבית של ניסן ובתיה ארכה שנים רבות. ניסן מצא מקור מעניין לחומרי בניין: תמורת שתים-עשרה לירות רכש בית גדול, שעמד ברמתיים בתוואי הדרך שבין פתח תקוה לכפר סבא והיה מיועד להריסה. בקלילות היה מפרק את חלקי הבית - משקופים, דלתות, חלונות, לבנים וכדומה; ובעזרת החומרים מהבית הישן בנה את הבית החדש בהדר. עד היום עומד הבית על תילו ברחוב דגניה 15 על כל חלקיו המסוגננים, המאפיינים את הבנייה המקומית - קשתות, חלונות גבוהים ועיטורים למיניהם.
בני הזוג אשרי הקימו רפת גדולה ולול. ניסן עסק בכל מיני עבודות חקלאיות, בחריש, בהובלות ובריסוס. היה לו כישרון לבצע כל עבודה, גם אם לא למד אותה. די היה לו בכך שהתבונן במישהו בזמן העבודה ומיד ידע לבצע אותה.
"הוא ידע לבנות דברים, לתקן, לשפץ, לגזום, לנטוע, לעשות כל דבר בלי ללמוד," אומר גיסו, שאול טייגר. "מעולם לא דיבר אלא על חקלאות. כשמישהו היה צריך עזרה, מיד בא לעזור בלי לבקש תמורה. מעולם לא התלונן על משהו, והעבודה היתה בראש מעייניו כל הזמן. הוא גם מעולם לא ביקש הלוואה מאיש - מתוך עיקרון שאדם צריך להרווית את לחמו במו ידיו." כאיש שערכי העבודה היו נר לרגליו, רק לעתים רחוקות הרשה לעצמו להיעדר מהעבודה. גם כשאושפז בעקבות תאונות ופציעה מיהר ניסן לצאת מבית-החולים ולחזור לעבודתו. באחת הפעמים כשנפצע גרם לאשתו בהלה רבה. בתיה היתה בבית כששמעה דפיקה קלה על הדלת. היא פתחה אותה, ומולה עמד ילד כשפתק בידו. בפתק, שנכתב בדם, היה כתוב: "תשלחי בגדים ותחבושת." באותה עת עבד ניסן בקציר בשדה ליד הירקון, וכשהפעיל את המקצרה נתפס בגדו בגלגל השיניים, אשר המשיך להסתובב עד אשר הופשט מכל בגדיו... למרות השריטות הקלות שנגרמו לו החליט להמשיך לעבוד; אך להישאר עירום בשדה - זה כבר סיפור אחר; למזלו עבר
בתיה, עמלה ונורית אשרי.
במקום ילד, וההמשך ברור.
ניסן היה פעיל מאוד בארגון ה"הגנה" בהדר. גיסו שאול מספר כי ניסן היה מפקד המושבה. בביתו היה סליק שבו הוחבאו נשק ותחמושת לפעילות ה"הגנה" שהתבצעה בהדר. בדיבבד היה אחראי על תחנת הנוטרים הרשמית של המשטרה הבריטית, והיה מחלק נשק לתושבים לשמירה. כמו כן היה פעיל בוועד המים של הדר, בוועדת הפרי ובצרכנייה. הילדים זוכרים כי אחרי מלחמת הקוממיות העמידה בתיה את דוד הכביסה בחצר, והבעירה אש תחתיו. היא לא שמה לב שמתחת לדוד נמצא בור ששימש כ"סליק". כדורי רובה שנותרו בו החלו לבעור ולהתפוצץ באוויר. היתה זו עדות חיה ו"בוערת" לייעודו הקודם של אותו בור.
בחצר הבית היה בית"אריזה מקומי, ולידו בריכה קטנה - אשר בעונת החורף שימשה להשריית החישוקים של הארגזים שבהם ארזו את פרי ההדר. בעונות הקיץ היתה הבריכה משנה את יעודה, והופכת להיות "בריכת שחייה" שבה השתכשכו כל ילדי המשפחה בשמחה ובששון.
לאחר הקטיף בארגזי שדה היו מריקים לערימה את הפרי בבית*האריזה שבכל פרדס. כעבור יום"יומיים היתה באה קבוצת האריזה: המבררות היו ממיינות את הפרי הראוי לאריזה ליצוא, ומוציאות בסלים את ה"בררה", שנמכרה לשימוש מקומי; העוטפות היו עוטפות את הפרי וממיינות אותו לפי גודל; האורזים היו ממלאים את הארגזים - שהוכנו מראש בידי נגרים בוני ארגזים, והיו מחוזקים בחישוקים מענפי עץ שרוככו במים יום קודם לכן.
לבני הזוג נולדו שלושה ילדים: נורית, עמלה וישראל. הילדים לבית אשרי התחנכו לא רק על ערכי העבודה, אלא גם כצמחונים. כתלמידו של דוד זכאי, המורה הצמחוני בבאר טוביה, הפך גם ניסן לצמחוני, וכך חינך את ילדיו.
בתיה נפטרה בשנת 1973 לאחר מחלה והיא בת 65. "אמא לא מימשה את עצמה - החלוציות שלה באה על חשבון המימוש העצמי. כל חייה סבלה מקונפליקט בין הצרכים האישיים שלה לבין צרכי המדינה," אומרת בתה נורית.
יעקב רייך היה מזכיר הפועלים החקלאיים בהדר. הוא הקים בהדר לשכת עבודה, קלט עולים חדשים ודאג להם למקומות עבודה, למגורים ולשאר צרכיהם. לילות כימים עבד וטרח כדי שלא יחסר דבר לעולים ולפועלים, ובשל כך זכה להערכה רבה שהתבטאה בכינוי החיבה "אבא שלנו". יעקב דאג לא רק ללחם, אלא גם לתורה; וכדי להעשיר את חיי התרבות של המושבה הזמין שחקנים, זמרים ומרצים, ואירגן אירועים חברתיים שבהם נטלו חלק כל תושבי הדר; בלילות הפכה לשכתו למרכז תרבות ובילוי של הפועלים. מאוחר יותר נבחר יעקב למזכיר הארצי של הפועלים החקלאיים בארץ-ישראל.
אסתר הגיעה להדר בשנת 1931 יחד עם הוריה יצחק ורבקה אושרוב (אשרי), אחותה שושנה ואחיה ניסן. הם נמלטו מבאר טוביה בעקבות הפרעות שהתרחשו שם בשנת 1929. "מצאנו מקום קטן ומבודד שיש בו רק מעט תושבים," מספרת אסתר. "כבישים לא היו, רק חולות, אבל הוקסמנו מהמקום ונשארנו. השגנו 'ליפטים' ומהם הקמנו צריף עד שיהיה באפשרותנו לבנות בית קבע. השדות מסביב היו זרועים בעשבי בר, קוצים ודרדרים בגובה הצריף שהקמנו. המרחק מבית לבית היה רב."
הלילה הראשון בהדר חרות בזיכרונה של אסתר, שהיתה אז נערה בת 16: "הקימונו קיר שנתמך על ידי שני לוחות עץ. אבא וניסן רתמו את הפרד שהבאנו מבאר טוביה, ונסעו לתל-אביב להביא מצרכים, ואני נשארתי לשמור על מעט החפצים של משפחתנו. מסביב היה חושך מוחלט. הדלקתי עששית כדי להבהיל את התנים שייללו סביבי. רוח קלה נשבה, וכך ישבתי לבדי באמצע שום מקום, פוחדת להירדם ופוחדת לכבות את העששית. לחמתי עם עצמי עד אחרי חצות. לבסוף, כשחזרו, סיפרו שנתקעו בחולות."
באותה תקופה עבדו רוב הפועלים של הדר אצל שיפר, בעל הפרדסים הרבים. שיפר דגל בעבודה עברית, והפועלים שעבדו אצלו הקימו אוהל בחצר ביתו ושם גרו. יעקב רייך היה בין הפועלים שעבדו שם, וכך הכיר את אסתר. הפועלים של שיפר היו רווקים, ולכן כונתה הקבוצה בשם ה"רווקייה". "בילוי שבת" של הפועלים הרווקים כלל באותם ימים הליכה ברגל לתל-אביב כדי ליהנות משפת הים ולשתות גזוז קר. באחת הפעמים, כשחזר יעקב עם חבריו מבילוי כזה, כבר ירדה החשכה והם לא הצליחו למצוא את האוהל שבו התגוררו. לילה שלם הסתובבו בין העשבים, ועם שחר גילו שהאוהל פשוט קרס ונפל לארץ. בשנת 1933 נישאו יעקב ואסתר, ונולדו להם שלושה ילדים: דפנה, אהוד ודוד.
"במשך השנים היישוב גדל, נסללו כבישים, הגיע חשמל,
10
והמקום הפך לפינת חמד," אומרת אסתר.
דפנה ואהוד עברו עם בני זוגם להתגורר בדרום כחקלאים; ואילו דוד, הצעיר, נשאר לגור בהדר עם דפנה אשתו.
יעקב נפטר בשנת 1979.
יעקב ואסתר רייך עם אהוד ודפנה.
אהוד רייך בקטיף.
בימים ההם היה כל יישוב מעסיק שומר בשכר, ומרדכי חיטוביץ (מוטקה השומר) הועסק תחילה כשומר במשק שיפר. כשנוסדה אגודת "השומרים", הצטרף לארגון כחבר מן המניין והיה שומר המושבה.
רכוב על סוסה וחמוש ברובה ציד היה מוטקה יוצא לשמירה - מפני הסתננויות, פריצות וגנבות. לעתים הזעיקו אותו התושבים גם לעזרה בהברחת עדרים שפלשו לשדות הירק. עם זאת נודע מוטקה ביחסיו המצוינים עם השכנים הערבים, ואף למד מעט ערבית; לעתים היה משלב בדיבורו עברית וערבית במשפט אחד.
מוטקה היה מקובל בחברה, פתוח, חייכני ומארח למופת. את שושנה אושרוב הכיר כשמשפחתה עברה להדר מבאר טוביה בעקבות המאורעות. מאוחר יותר נשא אותה לאשה. הם התגוררו בבית שבנו על שטח שנרכש מאדמות שיפר ליד הצרכנייה, ברחוב התכלת של היום, ועזבו את הדר עם ילדיהם בשנות ה-40. מוטקה נפטר בגיל צעיר.
- ==...
הטאה
מרדכי חיטוביץ'
1
בני הזוג הניה ושאול טייגר שילבו עבודה ורות. הם השקיעו את כל כוחם ומרצם בטיפוח המשק החקלאי שלהם, ועם זאת לא חדלו לטפח גם את הצד התרבותי והרוחני שבאישיותם. שאול טייגר עלה ארצה בשנת 1945 מדרום אפריקה במסגרת קבוצת חיילים שהיו גרעין של הפלמ"ח. לאחר שנה וחצי בכפר גלעדי עברו חברי הגרעין לקיבוץ מעיין ברוך, ושם פגש שאול את הניה. בני משפחתה של הניה עלו ארצה בשנת 1913, והתיישבו בבאר טוביה. לאחר הפרעות של 1929, שבמהלכן נשרפה המושבה, נדדו בני המשפחה ממקום למקום, ולבסוף התיישבו בבית חנן.
הניה היתה דמות בולטת לא רק בגלל יופייה שכבש לבבות, אלא גם בגלל חריפותה וכושר המנהיגות שגילתה בכל חברה שנקלעה אליה. בתיכון של קיבוץ גבעת השלושה, ששם למדה, היתה דמות פופולרית. באותה תקופה התארחה רבות אצל אחותה בתיה אשרי והשתתפה בהפעלת תחנת האיתות בהדר. בימי נעוריה היתה הניה מעורה מאוד בחיי החברה. היא היתה פעילה בתנועת הנוער העובד והרבתה להשתתף בכינוסים ארציים שהתקיימו מדי פעם בבן שמן, שם התוודעה לשמעון פרס - שהוא בוגר בן שמן. כמו כן היתה פעילה ב"הגנה" ואף שימשה כמפקדת עמדות. היא נסעה בכבישי הארץ באופנוע, ובעלה שאול מתאר אותה כדמות בעלת עוצמה רבה - \"ג'דעית". לאחר שהחליטו להינשא, תכננו הניה ושאול לנסוע לטיול בדרום אפריקה ולהתחתן שם - כדי שבהזדמנות זו תוכל הניה להכיר את בני משפחתו של שאול. הדבר היה למורת רוחם של בני משפחתה של הניה ואף של חברי בית חנן. "החרימו אותנו, ואמרו לנו שהם מחכים שנים לחתונה במושב, ואנו מאכזבים אותם," מספר שאול. השניים התעקשו, אבל הנסיעה שתוכננה לדצמבר בוטלה, מפני שב-29.11.47 הכריז האו"ם על הקמת המדינה. בסופו של דבר התחתנו בארץ, ואת הנסיעה שנדחתה קיימו באיחור. לאחר תשעה חודשים בדרום אפריקה חזרו לארץ והגיעו להדר. בתקופה הראשונה התגוררו אצל בתיה אשרי, אחותה של הניה, ולאחר מכן עברו לגור בבית קטן שבנו. "היה זה בית קטנטן, בלי שירותים ובלי מים. השתמשנו בנרות ובפרימוס כי לא היה חיבור לחשמל. נכנסנו לגור בו כשעדיין לא היו חלונות וגם לא דלתות. היו רק גג וקירות," מספר שאול. "לבניין נכנסו עכברים, והניה - שהיתה אשה אמיצה וידעה להרוג נחשים - היתה צורחת מבהלה בכל פעם שראתה עכבר." לפרנסתם בנו לול ורפת קטנה, ובה פרות אחדות, ובחצר ביתם גידלו תרד. הניה אהבה מאוד את הפרות, והעניקה לכל אחת מהן שם. היא טיפלה בפרותיה במסירות רבה.
12
פעם שוטטה לה בחצר הפרה דיצה, שהיתה מסוכנת. הניה הבחינה במסמר על הארץ, וכשרצה להרימו מחשש שמא הפרה תבלע אותו - הפרה תקפה אותה. ניסן אשרי, גיסה עבר במקום במקרה והציל אותה מהפרה. במשך שנים סבלה הניה מכאבים בצלעות בשל אותו מקרה, אך סירבה ללכת לרופא. היא עברה קורס לעזרה ראשונה, ופעם אף הצילה אדם שנפגע מהכשת נחש. אנשי הדר היו באים לשאול בעצתה.
בשנת 1955 החליטו לחסל את המשק ולעזוב את ענף החקלאות. שאול החליט לעזוב את החקלאות לטובת עבודה הקשורה לתחום הרוח; והניה, שהחלה לסבול מבעיות בגב לא יכלה אף היא להמשיך לעבוד במשק חקלאי. את הפרות מכר שאול לחקלאי מרעננה. "אחרי שסיכמנו מחיר והקונה שילם, התחילה הניה לבכות, כי היה לה קשה להיפרד מהפרות," מספר שאול. "היא חששה שמא הקונה מתכוון לקחת את הפרות למשחטה. למחרת בבוקר מוקדם נסעתי לקונה ואמרתי לו, שאם לא יבטיח לי שישתמש בפרות לגידול, ולא לשחיטה - אחזיר לו את כספו ואבטל את העסקה. הוא הבטיח, ורק כך הניה נרגעה."
משעזב את ענף החקלאות, החל שאול לעבוד כספרן בספרייה של שגרירות ארצות-הברית. תחילה עבד בספרייה הניידת שהסתובבה בקיבוצים - וטסוא ₪00%, ואז היה מגיע הביתה רק בסופי שבוע. לאחר מכן עבד כספרן בספרייה עצמה. בסך הכול עבד שם שאול עשרים וארבע שנים. דומה כי בעבודה זו מצא את אושרו. הוא הרבה לקרוא ולקנות ספרים משומשים ואף תקליטים ותמונות. בביתם בהדר מצוי עד היום אוסף מרשים של יצירות אמנות, ספרים ותקליטים נדירים. בני הזוג יצאו הרבה להצגות, לאופרה ולתערוכות.
הניה נפטרה בשנת 1981 ממחלה, ואילו שאול מתגורר עד היום בהדר, באותו בית שבנו בהדרגה בשנת 1949.
חיה ויצחק בלאוס היו מבין התושבים שהגיעו להדר מתל"אביב.
יצחק הגיע ארצה מהעיירה סלונים שבפולין בהיותו בן 18 כחבר בתנועת "אחדות העבודה", והתיישב בקיבוץ גבעת השלושה. הוא היה האופה של הקיבוץ. בשנת 1935 נסע לפולין, הכיר את חיה ונשא אותה לאשה. לאחר נישואיו חזר ארצה, למרות אזהרות קרובי משפחה בנוסח: "אין מה לעשות בארץ, יש שם רק נחשים וחולות."
טרם נסיעתו הספיק לרכוש חמישה דונמים אדמה בהדר, אך עם שובם התגוררו בני הזוג תחילה בתל"אביב בשכונת שפירא, וניהלו שם חנות מכולת. כשפרצו מאורעות 1936 בתל-אביב, הזהירם אחיו של יצחק, שעבד בנמל יפו: "ברחו מהר, שוחטים יהודים," והם אכן נסו להדר עם צמח, התינוק שרק נולד.
בשנים הראשונות, לפני שהפרדס החל להניב פרי, היו תנאי הקיום קשים מאוד. כדי לפרנס את המשפחה נסע יצחק לעזה, לעבוד בבניית מחנות צבא לבריטים, והיה מגיע הביתה רק בסופי שבוע. במשך השבוע נאלצה חיה אשתו להתמודד לבד עם קשיי הקיום וגידול הילדים. כאשר הפרדסים החלו להניב פרי, עם הולדת הבת דורית, הורגשה מעט רווחה. "התחיל להיות אור," אמרה חיה. אולם הרווחה לא נמשכה זמן רב. במהלך מלחמת העולם השנייה נאלץ יצחק לעקור את הפרדסים, ובמקומם החלו חיה ויצחק לגדל ירקות ובעיקר תרד. הירקות ולול קטן שהקימו בחצר ביתם היו מקור פרנסתם. הם עבדו במשקם עד שהגיעו לגיל פנסיה. אז העבירו את המשק לבנם צמח, הממשיך בדרך הוריו ועובד כחקלאי עד היום.
תנאי העבודה בחקלאות היו קשים. יצחק היה סוחב על גבו שקי דורה במשקל כמאה ק"ג מהצרכנייה ועד הלול. כך עשה עד שהתאפשר לו לקנות מריצה. יום אחד הגיע לביקור אחיו מבלגיה, שהזדעזע לראות את אחיו עובד עם מריצה, ונתן לו שש לירות; בכסף זה רכש יצחק חמור, שהכניס שיפור משמעותי בתנאי העבודה שלו. "הוא הרגיש כמו מלך עם החמור," אומר בנו. שנים רבות שירת אותם החמור, ששימש לא רק לצרכי עבודה אלא גם ככלי תחבורה.
צמח הבן זוכר את הימים שבהם לא היו כבישים בהדר וגם לא תאורה, ובין הבתים היו משוטטים תנים.
הצריף שבו גרו כלל חדר אחד ומטבחון. גם מקלחת לא היתה, והיו נוהגים להתרחץ בתוך גיגית פח בחצר במים שחוממו על פתילייה. גיגית זו היתה משמשת גם לכביסה, וחיה היתה מכבסת באמצעות קרש כביסה. לתאורה היו משתמשים בעששית. דורית וצמח זוכרים עד היום את טקס צחצוח הפתילייה: מדי יום שישי היתה אמם לוקחת
נייר עיתון, ומבריקה אותה. עד שנת 1948 התגוררו בני המשפחה בצריף, ואז עברו לבית שבנה אביהם במו ידיו. בניית הבית ארכה שנים רבות, משום שבמשך שנים אסף האב פריטים שונים. "בכל פעם, כפי יכולתו, קנה דבר נוסף: פעם כיור, פעם אמבטיה, חרסינה, ברז. עד שסיים את הבנייה," מספר בנו.
כשעברו לבית, שימש הצריף הישן את בת דודתה של חיה, רחל אייכנבוים, ניצולת השואה היחידה ממשפחת האם שהגיעה ארצה; כל יתר בני משפחתה נספו בשואה.
רחל, בעלה שלמה ובתם אהובה התגוררו בצריף עד שרכשו לעצמם חלקת אדמה בהדר; מאוחר יותר עזבו. בשנת 1956 היה הצריף פנוי, ויצחק, השתמש בקרשים שלו להגדלת הלול.
צמח, הבן, מספר שקשיי תקציב לא איפשרו לקנות כיסאות לבית*הספר המקומי בהדר, ובו כיתות א וב. כל תלמיד נדרש אפוא להביא כיסא מהבית. מדי בוקר אפשר היה לראות תהלוכה קטנה של ילדים, כשכל אחד מהם נושא בידו כיסא...
"אני זוכר כמה קינאתי בחברי, שאביו היה נגר ובנה לו כיסא לתפארת - ואלו אני נאלצתי להסתפק בכיסא מאולתר, שאבי התקין לי מארגז תפוזים," מספר צמח.
חיה ויצחק עבדו כל חייהם וחסכו כל פרוטה למען ילדיהם. הם היו ידועים כאנשים שקטים, ישרים וצנועים, אנשי עבודה שבנו את ביתם במו ידיהם וגידלו את משפחתם לתפארת עד יומם האחרון.
יצחק נפטר ב"1987 וחיה נפטרה ב*1989.
13
צבי בורלא היה ציוני נלהב. הוא עזב את ביאליסטוק שבפולין מתוך שאיפה להיות עובד אדמה בציון, אף"על"פי שבאופיו היה איש ספר. לפני עלייתו ארצה היה ציר לקונגרס הציוני. בשנת 1921, כשהיה בן 30, עלה צבי ארצה עם בנו איסר; אשתו ויתר ילדיו - יעקב, אברהם, תחיה, עלו מאוחר יותר, לאחר שהתאקלם והכין את התנאים לבואם. את הדרך ארצה עשו צבי ואיסר באניות וברכבות, ולתל-אביב הגיעו דרך מצרים. הדרך ארצה היתה קשה, רצופת תלאות ורעב; וכשהגיעו לארץ קידמו את פניהם מאורעות תרפ"א, שהיו בעיצומם.
בימיהם הראשונים בארץ התגוררו בתל-אביב, במרתף שכור בנחלת בנימין, ולאחר מכן בנוה שלום. איסר נשלח לעבוד בייבוש הביצות של חדרה, ואילו צבי עבד כבנאי. במקצוע זה החזיק מעמד שנתיים בלבד. "הוא רצה להיות עובד אדמה, לחדש ימינו כקדם, כעם העובד את אדמתו ומוציא ממנה את לחמו," אומרים ילדיו. עד מהרה נקרתה לפניו ההזדמנות להסב את מקצועו מבנאי לחקלאי. כחבר תנועת "המזרחי" שובץ צבי ברשימת המתיישבים שנשלחו לכפר חיטין שבגליל התחתון.
שש שנים קשות עברו על משפחת בורלא בכפר חיטין. הם התגוררו בצריף שגגו מכוסה בפחים, והרצפה אינה אלא אדמת חמרה. את המים היו מובילים בחביות על גבי חמורים מהמעיין הסמוך לכפר. המלריה הכתה ללא רחמים, וגרמה סבל רב משום שבמקום לא היה רופא, והחולים נאלצו לכתת רגליהם לטבריה כדי לקבל טיפול רפואי. תנאי המחסור, המלריה, הבצורת ומאורעות תרפ"ט שבמהלכם הותקף הכפר - אילצו את בני משפחת בורלא לעזוב את המקום. בלב כבד עברה המשפחה לנחלת יהודה, ואז הגיעה אליה השמועה שבלב השרון מוקמת נקודת התיישבות חדשה בשם הדר. בלא היסוס מיהר צבי לרכוש מנחום שיפר שטח אדמה בן שמונה דונמים. ושילם בעבורו שלוש מאות לירות מצריות מכספי הפיצויים שקבל מהסוכנות. על החלקה הוקמו צריף למגורים, רפת, לול ואורווה. לא היה גבול לשמחתם של בני הבית למראה ברז מים שאינו מכזיב. צאצאיו של צבי מסבירים זאת כך: "מי שלא טעם מים במשורה, לא יבין שמחה על מים חיים מן הברז."
צבי נטע פרדס על אדמתו, ובניו עבדו בעבודות חוץ. בחצר ליד הצריף הוריקה גינת ירקות לצריכה עצמית, ועד מהרה היו להם פרה ותרנגולות.
בשנת 1932 התחיל צבי לבנות בית בעידודו ובעזרתו של בנו יעקב. השלד הוקם וכוסה בגג רעפים אדומים, אולם מחסור בתקציב גרם להפסקת הבנייה. רק ארבע שנים לאחר מכן הושלמה בניית הבית. אחד מחדריו הושכר כמרפאה לקופת-החולים הכללית, והדבר סייע בפרנסת המשפחה.
144
חייה של אהובה, המכונה סבתא ליבה, לא היו קלים. היא הסכימה לעלות לארץ מכיוון שצבי הבטיח לה ארץ זבת חלב ודבש. החיים הקשים לא הכעיסו אותה כל כך כמו קופסאות הבשר הלא כשר שמצאה בבית. ילדיה תוהים איך הבינה שזהו בשר לא כשר, שהרי הקופסאות היו מיובאות מאנגליה והיא לא ידעה לקרוא אנגלית. למרות העוני והמחסור זרקה אהובה את כל הקופסאות, ואסרה על בני הבית להכניס הביתה בשר שאינו כשר.
כל העול הכרוך בניהול הבית ובגידול ששת הילדים הוטל למעשה עליה בלבד, משום שצבי היה עסוק בעבודה במשק ובפעילות ציבורית כחבר בוועד הדר וכיו"ר הוועד. אך למרות הקשיים הצליחה אהובה לנהל את הבית למופת, לאחד את כל בני המשפחה ולהפוך את הבית למרכז החיים של המשפחה. היא אפתה את הלחם במו ידיה, וגם אטריות הכינה בעצמה. לכל בני הבית תפרה בגדים, כולל חולצות ומכנסיים לצבי. אהובה ניחנה ביכולת ליצור קשר עם בני-אדם - ועם זאת פלא הוא איך הצליחה לתקשר עם ערבים שבאו למכור תוצרת חקלאית בלי לדעת כלל ערבית.
אהובה תרמה לבית-הכנסת, בין היתר לבניית החלונות.
למרות המחסור המתמיד יצרה אהובה יש מאין, ודאגה תמיד להשרות בבית אוירה טובה ונעימה. צבי נהג לחזור פעמים רבות על המשפט, "בשביל לחיות טוב מספיק ציבלך עם מעט לחם." כל המשפחה היתה באה בחגים ובארועים. ליל הסדר, למשל, זכור לבני הבית במיוחד כערב של אחדות. גם יחסי ההבנה שהיו לצבי ואהובה זכורים לילדיהם ולנכדיהם כדוגמא לחיקוי. אהובה נפטרה לאחר מחלה קשה ומייסרת ב*1950. צבי המשיך לעבוד במשק כל זמן שמצב בריאותו איפשר זאת. הוא עסק בחקלאות מתוך תחושת יעוד, התמודד עם הקשיים שהיו מנת חלקם של החלוצים בני דורו, והקים משפחה ענפה שמרבית ילדיה התיישבו בהדר וגרים בה עד היום. הוא זכה לחתן את כל ילדיו ולראות את נכדיו, ומכולם זכה לקורטוב של נחת. בערוב ימיו בגדו בו רגליו וההליכה קשתה עליו. בתו תחיה ובעלה פישל יעקובי סעדוהו בשעותיו הקשות, עד שנפטר בשנת 1966 בהיותו בן 84.
איסר עלה ארצה בשנת 1921 יחד עם אביו צבי. לאחר זמן מה הצטרפו אליהם יתר בני המשפחה. שמו של איסר עלה בגורל כמועמד לגיוס לצבא הרוסי, ועל"מנת להתחמק ממנו השתמש בשמו של אחיו יוסף שהיה צעיר ממנו בשנתיים ונרצח באחד הפוגרומים ברוסיה. מאז נותר השם יוסף בכל המסמכים והתעודות שלו, אם כי בפי חבריו היה תמיד איסר. בתחילה התגוררו בני המשפחה ביפו, ועלו להתיישבות בכפר חיטין. הקשיים הכלכליים גרמו להם לנדוד שוב, וכך הגיעו לכפר הדר. כאן רכשו ארבעה-עשר דונם אדמה, נטעו פרדס והקימו בית. כשהגיע לגיל 18, החליט איסר שהגיע זמנו להינשא. הוא נסע לרוסיה כדי למצוא כלה, פגש בשושנה ונשא אותה. כדי להעלות את אשתו ארצה השתמש בדרכון האנגלי שלו, ובשלהי 1934 חזר לארץ יחד עם אשתו.
"עליתי ארצה ב"4 בנובמבר 1934", כתבה שושנה, "תחנתי הראשונה היתה בהדר. כאן נתקלתי במציאות קשה: חוסר דיור מתאים וחוסר עבודה - שהוא אף חמור יותר לעולה צעירה במקום חדש ובלתי ידוע. עמדה לי רק זכות אחת: בעלי, יוסף בורלא. בספטמבר 1936 נולד בננו בכורנו אמנון, ובערך באותו זמן מצאנו דירה מתאימה ב'בתי הסוכנות'." למען האמת היתה זו דירת חדר ב"בתי הסוכנות". לאחר כמה שנים רכשו מגרש והחלו בבניית ביתם. איסר היה בנאי והשתתף בבניית רבים מבתיה של הדר, אך עזב באותו זמן את עבודתו כפועל בניין והחל לנהל כמה מפרדסי גוש הדר, מדרום למושבה.
היה לאיסר קול ערב ביותר. "קולו היה כקולו של הזמיר," מספרת בתו תמר. לכישרונו בשירה נתן ביטוי לא רק מעל לפיגומי הבניין, אלא גם ב"אופרה הישראלית". לאחר סיום יום העבודה נהג לנסוע לתל-אביב כדי לשיר באופרה.
שושנה היתה אשה יפה, דומיננטית ופעילה בהדר. בזמנה היתה האשה היחידה שיצאה לעבוד מחוץ לבית בנוסף על העבודה במשק העזר, שהיה אז בכל בית. עשר שנים ויותר עבדה כמטפלת ב"בית הנערה" ובצרכנייה של הדר, ולאחר מכן - בלשכת העבודה. "תמיד קינאתי בילדים שנשארו בבית, בעוד שאני נשלחתי לגנים ולפעוטונים, כי אמא תמיד עבדה," נזכרת תמר. עוד מספרת הבת תמר, כי כשעברו לבית החדש עדין לא היו בו חלונות ודלתות, וכהגנה מפני הקור - והעכברים שחדרו לבית - תלו בפתחים מגבות ושמיכות. החשמל עדיין לא היה מחובר, והם השתמשו בעששית. תמר מספרת על מעשי הקונדס של הילדים: "היינו הולכים לפלח מהצרכנייה בקבוקי 'תסס' - סודה צבעונית. הגדולים היו מצרפים אותי אליהם, כי הייתי רזה וקטנה ויכולתי לזחול מתחת לגדר. הייתי זוחלת, ומעבירה להם את הבקבוקים. כך הפכתי להיות חלק מהחבר'ה."
לבני הזוג בורלא נולדו שני ילדים, תמר ואמנון. אמנון נהרג
בתאונת דרכים בצבא בהיותו בן 18. תמר היא תושבת הדר עד היום.
"בכמה סבל וצער גידלנו את בננו," כתבה שושנה בורלא; "היינו יוצאים לעבודה והיתה הדאגה להביאו לגנון ובצהריים להחזירו הביתה. להאכילו, להשכיבו לישון ולחזור לעבודה. כשחלה בדלקת הפרקים, היה הכרחת שישכב במיטה עד להבראתו, והרי זו מחלה שאינה עוברת כהרף עין. הוא נשאר בבית תחת השגחת שכנים טובים, הבריא לגמרי וסדר היום נמשך כמקודם. את בית-"הספר סיים יחד עם בני גילו.
"בעלי מצא עבודה בפרדס סטרוסטה, לאחר נדודים ממקום אחד למשנהו. אני עבדתי בחורף בפרדסים בגיזום. אחר כך התחלתי לעבוד בצרכנייה. באותו זמן רכשנו את המגרש שעליו בנינו את ביתנו. השקענו את מרצנו בסידור ביתנו ועשינו גינה מסביב לבית. זה היה אתגר שיצק תוכן לחיינו ונתן לנו משנה מרץ לעבוד עבודות חוץ, ועם זאת לטפח משק עזר שאיפשר לנו לשלם את החובות ששקענו בהם בגין בניין הבית. נולדה לנו בת, תמר, וחיינו זרמו כאילו על מי מנוחות. כשנסגרה הצרכנייה מחוסר רווחיות, התחלתי לעבוד בלשכת העבודה בחצי משרה.
"הגיע זמנו של בננו אמנון לשרת בצבא: במאי 1954 התגייס ל'גולני'. הוא העלים זאת מאתנו, כי ידע שנהיה מודאגים מכך. פעם, בשעת מסע רגלי מפרך בגליל עם ציוד כבד על הגב, נפגש באחד ממתיישבי הדר. פנה אליו אמנון בבקשה אחת ויחידה: אל תספר להורי שפגשתני צועד ביחידת גולני... אולם אנו ידענו זמן רב קודם לכן, ועשינו את עצמנו כלא יודעים. "ב*ו2 25 לדצמבר את בשורת איוב על נפילת בננו יקירנו אמנון ז"ל. חשך עלינו עולמנו. בעלי, יוסף, נשבר מן האסון ודעך מיום ליום ולא התאושש ממנו עד שנפטר גם הוא ב-1976". שושנה נפטרה ב-1987.
מימין צפורה ואברהם בורלא ומשפחת איסר בורלא בחתונת תמר ואורי עמנואל.
יעקב בורלא, בנם הבכור של צבי ואהובה, עזר ותרם רבות לפרנסת הבית. הוא היה קשור מאוד לאביו, ובני המשפחה זוכרים עד היום את הסיפורים על הפגישה הנרגשת שבה התאחדו צבי וילדיו. "צבי ואיסר התגוררו במרתף בתל"אביב. יעקב ירד בתחנת הרכבת, עבר ברחובות וצעק 'אבא, אבא' עד שמצא את שניהם. כשהתאחדה המשפחה, השמחה היתה גדולה, והיא פיצתה מעט על חודשי הניתוק הארוכים."
בכפר חיטין היה יעקב לעזר רב להוריו. שם גם החל את ראשית פעילותו ב"הגנה". רצח חברו של אחיו על ודי פורעים מהכפרים הערביים גרר מענה הולם, אך המשטרה הבריטית החלה לחקור - ויעקב נאלץ לעזוב את המקום. בשנת 1928 השתתף בפעולות תגובה של ה"הגנה" בירושלים ובחברון, היה מראשוני "הנוער העובד", ולמחייתו עבד בבית מלאכה מכני.
יעקב הצטרף למשפחה כשעברה לנחלת יהודה, ומאוחר יותר - לעלייה על הקרקע בהדר. גם שם נשא בעול.
בהדר נעשה פעיל מאוד ב"הגנה". במטווחים התגלה כקלע מעולה. באמצע שנות ה*30 הצטרף לחיל הנוטרים. כוח מגן זה הוקם על ידי מוסדות היישוב וה"הגנה" בעזרת הבריטים, אשר נעזרו בו במלחמתם נגד הכנופיות הערביות במאורעות 6, מינויו הראשון היה סמל (סרג'נט) בגוש רמתיים ובהמשך עלה לדרגת סרג'נט-מיג'ור. יעקב קיבל אופנוע, כלי יקר מציאות באותם הימים. באחת ההזדמנויות ארבו לו חברי כנופייה על גשר הירקון, והמפגש הסתיים ברע מבחינתם - גם רגלו של יעקב נשברה.
106
לימים השתתף בקורסים רבים של המחלקה הערבית, המחלקה הגרמנית ומחלקת החבלה של הפלמ"ת, שהתקיימו בהדר, וכן בהגנת היישובים באזור וברכישת נשק. גם הערבים בסביבה רחשו לו כבוד רב, כולל השיך אבו-קישק. באותה תקופה הגיעו להדר חברי קיבוץ כרית. המפגש בין צעירי הדר לחברי הקיבוץ הניב זוגות אחדים, ובהם גם יעקב, שנשא לאשה את חינקה מבנות כרית. הנישואים נערכו בבית בורלא, בחדר הגדול.
הזוג הצעיד התגורר תחילה בבית ההורים, ושם נולד בכורם, דרורי. לאחר זמן מה רכשו חלקה בשכונת שפאק (כיום רחוב הגשר) והקימו עליה צריף קטן, לול זעיר, גן ירק ועצי פרי, ולאחר מכן גם מחסן ששימש בית-מלאכה למסגרות ושרברבות. עם קום המדינה התגייס יעקב לצה"ל, והשתתף בהקמת בית-הספר לטיסה של חיל האויר.
חינקה עבדה בגן ובלול, בנוסף לעבודות חוץ. הבת, ניצה, נולדה בבית שנבנה מאוחר יותר במקום הצריף.
למרות המחסור, נזקקים ידעו שתמיד יזכו בבית זה ליחס טוב, צלחת מרק וכוס תה. זכורה פרשת פינוי הנשים והילדים מקיבוץ כפר מנחם (הכשרת כרית) להדר במלחמת הקוממיות. בביתם של חינקה ויעקב לנו תמיד חמישה או שישה מבוגרים וילדים - וזאת בנוסף לאחדים מבני משפחתה של חינקה שברחו מהעיר מאימת ההפצצות. לכולם נמצא מזון, ובעיקר יחס חם. חינקה ויעקב נפטרו בגיל צעיר, יחסית, בשנות ה*60 המוקדמות לחייהם. יעקב נפטר ב*1969 וחינקה ב*1974.
. ואשי \ ב ב יעקב בורלא סמל הנוטרים באמצע, ב"1928, עם אפרים הרץ מימין. חינקה בורלא, רבקה לבנה ובתה, תחיה ובתיה בורלא ואברהם לבנה.
חינקה בורלא ב1934.
17
תחיה היתה בתם השנייה של צבי ואהובה בורלא. בילדותה היה שמה חינקה, אולם כשלמדה בבית-ספר לבנות בנוה שלום הוחלף שמה לתחיה.
תחיה סייעה רבות בניהול הבית והמשק, ואף תרמה לפרנסת המשפחה, משום שתמיד עבדה. הודות למשכורתה מהעבודה בקטיף יכלו צבי ויעקב לצקת את הבטון להשלמת בניית הבית. תחיה ואחותה בתיה אף עזרו בעבודת כפיים ליציקת הבלוקים. שתי האחיות הביאו בחשבון כי בניית הבית תארך זמן רב, והטמינו בין היסודות בקבוק ובו פתק - למען ההיסטוריה. תחיה למדה לגדל ירקות אצל הירקן המומחה ברנסבורג. היא גידלה
ירקות בגן המשפחתי, ובעיקר תרד - שהיה ענף חשוב בהדר. תחיה גם עבדה בהתנדבות בספרייה של הדר. לא אחת כעסה עליה אהובה, אמה, על הידידות שנרקמה בינה ובין גיסתה חינקה, אשתו של יעקב. אהובה חששה שמא חינקה תשפיע על תחיה לשנות את דעותיה ולהצטרף ל"שומר הצעיר".
תחיה נישאה לפישל יעקובי, ממתנדבי היישוב לצבא הבריטי, שלחם במסגרת הבריגדה ולבסוף היה בין לוחמי הקיבוץ נגבה ב*1948 והשתתף בהדיפת הפלישה המצרית. לשניים נולדו שלושה בנים: יצחק (חבר קיבוץ נירים), אהוד ואריה, המתגוררים עד היום בהדר.
תחיה ופישל יעקבי ובס 0 ו
חנה היתה בת הזקונים של אהובה וצבי בורלא. היא נולדה בכפר חיטין, אולם רוב ילדותה - מגן הילדים - עברה עליה בהדר.
את בית-הספר העממי סיימה ברמתיים. מאוחר יותר השתלמה בהוראה בתל-אביב. בנעוריה הצטרפה ל"הגנה", ובמלחמת הקוממיות התגייסה לחיל האויר. לאחר שחרורה
8
הכירה את חיים גורן, איש הפלמ"ח. כשנישאו, גרו בהדר, ליד אהובה וצבי. שנים מעטות לאחר מכן עברו לגבעתים, וחיים החל לעבוד ביהלומים. לבני הזוג נולדו שתי בנות: אהובה וחגית.
לחנה היתה נטייה אמנותית ברורה, ולאחר מותו של חיים החלה לעבוד בהתנדבות במוזיאון תל"אביב
בתיה ושלמה פרוייליך (משפחת בורלא)
בתיה בורלא, כאחותה תחיה, עבדה במשק הבית, סייעה בניהולו ותרמה לפרנסת המשפחה. היא נשלחה ללמוד בסמינר בירושלים, אולם חלתה במלריה, הפסיקה ללמוד ושבה להדר. כשהבריאה הלכה לעבוד בפרדסים בקטיף, גיזום ופיזור זבל כימי. את שלמה, בעלה לעתיד, הכירה במאפייה של יצחק פרוייליך - ביתו היה מעין מועדון שבו נפגשו ידידיו כדי לשתות ולשחק לאחר יום עבודה מפרך. שלמה עלה ארצה מפולין, והתגורר שנים אחדות בתל-אביב, שם עבד במאפייה. להדר הגיע בשנת 1936 כשברשותו סכום כסף שחסך מעבודתו בתל"אביב. בהמלצה של חבר בשם ליבר, שהתגורר אצל מונס, החליט שלמה לפתוח מאפייה בהדר, וזו שירתה את התושבים שעד אז אפו בעצמם בבית או קנו ברמתיים. שלמה הקים את המאפייה עם בן דודו יצחק פרוייליך, והתגורר בצריף שמאחורי המאפייה.
בתיה ושלמה נישאו בשנת 1941. לבני הזוג נולדו שלושה ילדים - דליה, יובל ודני. בתיה עבדה בחקלאות, ושלמה המשיך לעבוד במאפיה - שהורחבה בשנת 1942, ושמעון תרח הוכנס כשותף נוסף.
19
שרה ויוסף ברזובסקי הגיעו ארצה ב-1912 ממחוז ווהלין באוקראינה עם שלושת בניהם, מרדכי, אברהם ושמואל, והתיישבו בראשון לציון. שם נולדה הבת, סגולה. האב יוסף עבד ביקב, בכרמים, במטעים ובגידול טבק.
בימי מלחמת העולם הראשונה סבלו בני המשפחה מחסור יחד עם כל תושבי הארץ. בתחילת שנות ה-20 עברו להתיישבות בכפר חיטין בגליל התחתון. הם בנו לעצמם צריף ורפת, והתקיימו מגידולי בעל. מים לשתייה ולמשק נאלצו להביא בחביות מהמעיין הקטן. כעבור שנים מספר נוכחו שההכנסות מועטות מדי לקיום המשפחה, וחיפשו מקום חליפי. בפיצויים שקיבלו קנו בעת ייסוד הדר שלושה דונמים למשק ועוד חמישה-עשר דונם לנטיעת פרדס. הם העבירו להדר את הצריף מחיטין ואת הרפת והפרות וזוג סוסים, והתיישבו ברחוב התכלת מול משפחת בורלא, שהגיעו גם הם מחיטין.
הבן מרדכי ירד לאורוגוואי (בתו חזרה לארץ). הבן שמואל למד באוניברסיטה העברית ספרות ושפות, עבד בירושלים שנים רבות וחי בהדר רק משנות הה50 עבד במשרד החקלאות; הוא נפטר ב"1983. הבן אברהם, אשתו רבקה ובתם תמר הגיעו להדר וגרו בצריף ליד ההורים. הם עמדו לעבור להתיישבות ביקנעם. בדרכם לשם, ב-1936, נסעו בעגלה רתומה לסוסים לתחנת הרכבת בראש העין התנגשו
שמואל לבנה
0
יוסף ברזובסקי
באוטובוס ואברהם נהרג. רבקה ובתה תמר ניצלו.
בשנות ה-30 היה ברזובסקי נוסע פעם בשבוע לתל-אביב בעגלה הרתומה לזוג סוסים ומביא למתיישבי הדר אספקה לבהמות ולעופות. הוא היה יהודי פשוט וישר ובעל נשמה יהודית, כפי שכתב עליו אפרים כהן בזיכרונותיו. הוא יזם את הקמת הבניין לבית הכנסת - עד אז התפללו בבית העם, התרים את אנשי הדר שנענו ברצון ותרמו ימי עבודה בבניין וגם כסף. אלימלך קוסטנוביץ בנה את השלד והקירות, ניסן אשרי עבד במילוי הקרקע בעזרת זוג הבהמות שלו, ואחרים עזרו ביתר המלאכות. משה לב השיג תרומה מהרב הראשי הרצוג שאתו למד בישיבה בוולוז'ין, ותרם את המשקופים והנגרות ואת הזגוגיות הצבעוניות בחלונות, הקיימים עד היום.
יוסף ברזובסקי היה גבאי בית"הכנסת במשך שנים רבות. שרה נפטרה ב-1958, ויוסף נפטר ב-1960. בתם סגולה קלמפנר היא תושבת הדר.
לוי קלמפנר, המוכר לאנשי הדר בכינויו "לובקה", עלה ארצה מפולין כנער צעיר, ללא הורים, ונשלח למקוה ישראל על מנת לרכוש הכשרה חקלאית. עם סיום לימודיו הצטרף לחברי קיבוץ כרית שהתיישבו בהדר.
סגולה לבית ברזובסקי נולדה בארץ בראשון לציון, ועברה עם הוריה להדר מכפר חיטין. בהדר הכיר לובקה את סגולה, והתנתק מחבריו בהכשרה (חברי קיבוץ כרית, שהתיישבו אחר כך בכפר מנחם). הוא נשאר בהדר, ובשנת 4 נשא את סגולה לאשה. תחילה עברו בני הזוג הצעיר לחיפה, וכעבור שנתיים נסעו לביקור אצל הוריו של לוי בפולין. לאחר חצי שנה חזרו ארצה ושבו להדר. הם קנו דונם וחצי אדמה, ולובקה עבד כפועל בפרדסים וכן כנוטר. בנם אברהם נולד באותה עת. בן נוסף שנולד להם נפטר כתוצאה ממחלה זיהומית. בתחילת דרכם בהדר התגוררו
אצל הוריה של סגולה, ולאחר מכן, עד שבנו את ביתם, התגוררו בשכירות אצל משפחת רוחני ומשפחת מזאה. בניית הבית ארכה זמן רב והתבצעה בשלבים. תחילה חדר, אחר כך מטבח ועוד חדר. כשנכנסו לגור, היה עדיין הבית ללא חלונות ודלתות וללא ריצוף.
"את הבית ריצפתי במו ידי," מספרת סגולה, ומציינת כי את מיומנותה בריצוף רכשה בהיותה בחיפה.
מאוחר יותר עבד לובקה ב"אגרקסקו" כמומחה ביצוא ירקות. בנם של סגולה ולוי, אברהם, למד וטרינריה בקליפורניה, התחתן עם פיליס ונולדו להם שלושה בנים ובת, אדם, מרתה מתניה ולוי. את ביתם בנו ליד בית ההורים.
סגולה ולוי קלמפנר ובנם אברהם, 1947.
למרות דעותיו הקומוניסטיות לא היה אריה ברוורמן מובטל מעולם, אפילו בזמנים שהיה מחטור במקומות עבודה, ואולי מפני שנחשב לפועל מצטיין.
אריה נולד בקשישוב שבפולין בשנת 1909. אמו מלה נפטרה בלידתו. בשנת 1925 עלה ארצה באמצעות שמואל זוכוביצקי (זקיף) יחד עם שני יתומים נוספים. עם הגיעו לארץ הצטרף לקבוצת עבודה שנקראה "חבצלת השרון". לאחר מכן עבד בפרדסו של זוכוביצקי במגדיאל. הוא רכש סוס ועגלה, ועסק בעבודות חריש ובהובלות מצרכים וציוד מתל-אביב דרך השטחת של אבו-קישק ומעבר לירקון, הרפתקה לא קלה בימים ההם, בעיקר בימי החורף.
ברוריה היתה אשת ספר מובהקת. לא היה ערב, גם לאחר יום עבודה קשה ביותר, שלא היתה קוראת ספרים לאור עששית הנפט. היא היתה בקיאה בספרות, וזכרה בעל פה קטעים שלמים משירים ומספרים. היא נולדה ב-1902 בקמיניץ"פודולסק שבאוקראינה, ועלתה לארץ עם העלייה השלישית ב-1922, בטרם הספיקה לסיים את לימודי הספרות באוניברסיטה העירונית. עם עלותה ארצה הצטרפה לגדוד העבודה שבו כבר היה חבר אחיה הצעיר שבתאי. במסגרת זו עבדה בנהלל ובתל-יוסף. מאוחר יותר עברה למגדיאל אל אחיה יצחק, ובאותה תקופה הכירה את אריה. בשנת 1931 נישאו השניים ועברו להתגורר בהדר בצריף שנבנה על מהגרש שרכשו. הם עבדו בפרדסים ובירקות, ובמקביל החלו לעבד את חלקת הקרקע שלהם. בשנת 1933 נולד הבן ראובן, שהיה חירש מלידה. עוד כילד נודע בהדר וסביבתה בכישרונו הגדול לציור. הוא הרבה לצייר להנאת הילדים על החול, וכמובן גם על נייר. בשנת 9 נולד הבן השני, יהודה.
במלחמת העולם השנייה החלה תקופה של אי ודאות: אריה היה הולך להאזין לרדיו בביתו של ד"ר שלום, מהבודדים בהדר שהיה ברשותם מקלט רדיו. רק עם תום המלחמה נודע לאריה כי שתי אחיותיו שנותרו בפולין נרצחו בשואה. בשנת 1942 התגרשו אריה וברוריה. יהודה ואמו עברו להתגורר בחדר שכור אצל משפחת וילובסקי, ב"בתי הסוכנות". ראובן נשאד ברשות אביו. בשנת 1945 נשא אריה את חנה גרינצלינגר, והפך בהדרגה לחקלאי עצמאי. בתחילה גידל בשותפות עם שכנו גרובר תפוחי אדמה, דלעת, אבטיחים ובטטות. באותה עת הקים לול קטן בחצר ורכש עז לבנה לאספקת מוצרי חלב ביתיים.
באמצע שנות ה-40 כשהתחיל גידול התרד בהדר, היה אריה בין הראשונים שהחלו לגדלו. קטיף התרד היה עבודה מפרכת גם משום שכדי למלא תיבה אחת נדרש זמן ממושך. בזמן הקטיף נהגו אנשים להגניב מבטים ולספור את תיבות התרד של שכניהם, והיו מקנאים במי שהצליח
2
למלא יותר תיבות. בטוף היום היו מניחים את התיבות זו על גבי זו בפאתי המגרש, והמשאית של וולקנטריבר (לימים ענני) היתה אוספת אותן למשלוח לסיטונאים בתל-אביב.
לימים הקימו אריה ברוורמן ואהרונוביץ משתלה משותפת שבה הדרים ונשיריט. מאותה משתלה שרד עץ מנדרינה בודד מזן "יוסוף אפנדי". עד אמצע שנות ה*50 הפך אריה לירקן הגדול ביותר בהדר, שהצטין במומחיותו וזכה לשבחים מאנשי משדד החקלאות. כלי הרכב היחיד ששימש אותו כמגדל ירקות היה חמור רתום לעגלה שבה הוביל את התוצרת. על שטחים שחכר לעיבוד גידל בוטניט, תפוחי אדמה, חצילים, פלפל ועוד. שותפו לעיבוד שטחים גדולים היה מונס מזורי. הם חכרו שטח גדול ליד הירקון, וגידלו בו כרוב וכרובית. בסוף שנות ה*60 התבסס משק העופות של אריה והפך למקור פרנסה עיקרי.
בזכרונו של יהודה, בנם של אריה וברוריה, חרותות אפיזודות מהימים שבהם התלווה להוריו לעבודה בשדות ובפרדסים: "בימי הקיץ אהבתי במיוחד את ההשקיה בתעלות, מכיוון שהייתי טובל עצמי במים. זכורים לי גם הגמלים שנשאו שקים ענקיים של זבל אורגני. מעבודתה של אמי אני זוכר את זריעת תפוחי האדמה: במחרשה היו פותחים תלם, והבחורות היו הולכות עם סלי גומי ושותלות."
בשנת 1945 נישאה ברוריה שנית לשמואל זיגר (לימים טל) מעטרות. יהודה נדד עם אמו, והתגורר שנים מספר במושב רשפון. שם סיים את לימודיו יחד עם בניהם של כמה מיוצאי הדר שהתיישבו ברשפון.
ברוריה נפטרה בשנת 1974 ואריה נפטר בשנת 1979.
ד"ר בורנשטין היה הרופא של המושבה בשנים 9, הוא עלה ארצה מגרמניה לאחר שסבל בעבודות כפייה (כפולני) במלחמת העולם השניה. תחילה התגורר בדירות קטנות שכורות, עד שבנה לעצמו בית סמוך למרפאה. במושבה מספרים כי היה מאבחן ממדרגה ראשונה. תמיד היה עמוס בעבודה, כולל ביקורי בית, והיה
ד"ר בגתנשטיין עם מרים, תמר ואילן כהן עם הכלב במבי.
0 .
אריה ברוורמן ונכדתו איילת
מטפל במסירות רבה בכל החולים.
הוא עצמו לא היה בריא. היתה לו סוכרת, ומדי יום היה מזריק לעצמו אינסולין. גם כשהיה מגיע למנוחה קצרה בביתו, היו פונים אליו אנשים שנזקקו לו, והוא נענה להם תמיד. משפחת בורנשטיין התגוררה בהדר כשתים-עשרה שנים. כשיצא ד"ר בורנשטיין לגימלאות - חזרו לגרמניה.
ציפורה הגיעה להדר עם הוריה - משפחת דקס - בשנת 5. הם רצו להשקיע בבניית מלון או אכסניה לאורחים ולבעלי פרדסים שלא גרו במקום, וכן לעולים חדשים. בימים ההם לא היתה תנועת אוטובוסים בלילה, וכל מרצה, שחקן, בדרן ומוזמנים אחרים - היו נשארים ללון בבתי התושבים.
ועד המושבה הכיר בחשיבות המטרה, והסכים למכור למשפחת דקס דונם אדמה מהחורשה שברחוב האורנים כדי שיקימו מלון. הוחל בבנייתו של מרתף גדול, כבסיס לבניין דו"קומתי. אלא שהאמצעים אזלו, והבניין נותר בנוי למחצה: מרתף וקומה ראשונה שלא הושלמה. הבנייה חודשה רק אחרי שנים אחדות.
ציפורה התחתנה עם הרמן בלוך, ונולדו להם שתי בנות דבורה ומירה. הבנות בגרו, נישאו ועברו לגור בטבריה; בעקבותיהן עברו לשם ההורים, שנפטרו בטבריה ב*1989.
משפחת ברוקמן עלתה לארץ מגרמניה בשנת 1933 לאחר עליית הנאצים לשלטון. בגרמניה הותירו את נכסיהם הרבים, ומאוחר יותר נודע כי הנאצים בזזו את כל רכושם. בני הזוג ברוקמן החליטו להתיישב בהדר. הם רכשו קרקע ליד הצרכנייה ועליה בית ומשק קטן שכלל רפת ופרדס. הבית היה מוקף כולו בגן פורח, וברושים ועצי תמר אשר הסתירו אותו מעיני סקרנים (הבית השתייך לפני כן לשומר מוטקה חיטוביץ).
למרות מוצאו ממשפחה עשירה, היה ברוקמן אדם חרוץ שלא בחל בשום עבודה כדי לפרנס את משפחתו. הוא עבד בחקלאות ולאחר מכן החל לסחור במיני סדקית. גם אחרי שחי בהדר עשרות שנים לא שלט ברוקמן בשפה העברית, ועובדה זו הבליטה את זרותו. הוא היה טיפוס מיוחד והצטייר בעיני תושבי הדר כ"יקה" זר ומוזר בעל מנטליות שונה.
הבית החבוי מאחורי העצים הצמיח בהדר לא מעט סיפורי אגדות. מספרים כי הילדים שעברו על פני הבית נהגו לעשות זאת בריצה; ייתכן שפחדו מברוקמן, אבל גם נמשכו לסיפורים על ביתו "רדוף השדים". הם נהגו להציק לו.
אתי ודבורה מזאה התגוררו בשכנות לברוקמן. בניגוד לשאר הילדים, הן לא פחדו ממנו. הן מספרות שבביתו היה אוסף בולים מכל העולם.
למשפחת ברוקמן היו שתי בנות, רותי ואילנה. שתיהן נפטרו ממחלות בגיל צעיר.
14
ציפורה והרמן בלוך
ברנסבורג היה מומחה לגידול ירקות. הוא הגיע להדר מרמת גן, שם גידל ירקות בשטח שבו הוקם מפעל "עסיס". בהדר רכש חלקת אדמה בת חמישה דונמים, ועיבד אותה במשותף עם גיסו ברשפ (אחי אשתו). ברנסבורג הדריך את מתיישבי רמות השבים בגידול ירקות בתחילת דרכם. הם התגוררו בהדר כמה שנים ולאחר מכן עברו לארסוף שליד רשפון, והמשיכו לגדל ירקות.
עם עלותה ארצה בתחילת שנות ה-40 הגיעה משפחת גרבוט השקטה והצנועה להדר. לבני הזוג היו שלושה בנים, אריה, מנחם ושלום. אריה, הבכור, נשא בעול פרנסת הבית. הוא טיפח פרדס לתפארת על פני שטח של ארבעה דונמים, וממנו הוציאה המשפחה את פרנסתה. בימיו הראשונים בהדר עבד אריה גם כבנאי; וכשבנה את בית המשפחה עשה זאת במו ידיו, בלי להיעזר בפועלים. שכנו יונה וייס מספר שהבנייה נמשכה זמן רב, וכי מדי פעם עזר לו. במשך הזמן בנה אריה לול קטן.
המצב הורע בבית כשנפטר אריה מהתקף לב. מנחם, שהיה חבר באצ"ל, נעצר בידי הבריטים ועונה, וכנראה בעקבות זאת חלה ולא שב לאיתנו. אם המשפחה נפטרה בשנת 3; גם שלושת ילדיה נפטרו. בית המשפחה נחרב, הפרדס יובש ונעקר.
לוותיקי הדר זכורה משפחת גרבוט בגלל הצרות שהתרגשו עליה, וגם משום שלמרות כל אלה לא שמעו מפי בני המשפחה תלונה כלשהי.
עלו לישראל ב-1950 מגלץ שבדרום פולן, אחרי ששהו במחנות בפולין. אחרי המלחמה יוסף גוייס לצבא הפולני כקצין ושהה בגבול צ'כיה. שם גוייס עלדידי סורקיס, מפעילי הבריחה. הוא נעצר למשך שנה ולבסוף הצליח לצאת עם מלכה ובתו הבכורה אלישבע. הם הגיעו ב*1950 להדר ועבדו במוסד הילדים של עירית תליאביב. אחריכך יוסף עבד בצרכניה בגני"צבי, סניף לצרכניה בהדר. מלכה עבדה בקטיף התרד, שהיה אז הירק שהדר התפרסמה בו. 4 שנים גרו בהדר ועברו לרמתיים ומלכה זוכרת לטובה את מאיר שוורצנשטיין, בתיה לב ושולמית אקסלרוד שעזרו להם להתאקלם בהדר.
בהמשך, מלכה התקבלה לעבודה בבנק הפועלים ושם המשיכה כ-30 שנה והגיעה לתפקיד סגנית מנהל הסניף. יוסף עבד שנים רבות ברמות השבים בהנהלת חשבונות. יוסף נפטר ב*1989.
הבת הבכורה אלישבע נולדה בפולין והבן אבי נולד בהדר. אלישבע נהרגה בתאונת דרכים ב"1986 והשאירה 4 ילדים. אבי התגייס לסיירת ונפצע במלחמת יום-הכיפורים וממשיך בצבא. לאבי 3 ילדים. מלכה מתנדבת בבית החולים "מאיר".
לזר דל עלה מגרמניה בשנת 1935, ועבד בפרדסי הדר כפועל. הוא היה חביב על חבריו, הפגין חריצות כפיים ושמחת חיים והיה מדביק את חבריו לעבודה במצב רות מרומם. בשנת 1940, כאשר מלחמת העולם השנייה השתוללה באירופה ויהודי אירופה היו נתונים בכף הקלע, פירסמה הסוכנות היהודית "קול קורא" לדור הצעיר בארץ להתגייס ליחידות העבריות במסגרת הצבא הבריטי. איש לא ידע אז כי יהודי אירופה יובלו בקרוב למחנות ההשמדה אושוויץ, מיידנק, ברגן-בלזן וטרבלינקה.
לזר דל היה בין ראשוני המתנדבים לצבא הבריטי ולמלחמה בנאצים. הוא נפל בשבי הגרמנים יחד עם חיילים בריטים, ועם תום המלחמה חזר ארצה והגיע שוב להדר. הוא התאכזב מ"קבלת הפנים" הצוננת של נציגי הסוכנות, ומכך שנאלץ להתחיל לבנות את חייו מחדש כ"חלוץ". בינתיים פגש את אשתו לעתיד, גניה, ובשנת 6 נשא אותה לאשה. ב-25.5.47 נולד בנם בכורם, יצחק. באותה תקופה נוסד שיכון הפועלים ב, ומשפחת דל בנתה בו את ביתה. יצחק למד בבית-הספר ברמתיים, שנתיים בבית-הספר התיכון ב"בית-ברל" ואחר כך פנה ללמוד טכנאות חדרדניתוח במשך שלוש שנים.
בנובמבר 1966 התגייס לצבא ונשלח לקורס קצינים של חיליהרפואה. בגמר הקורס נשלח לעבוד בבית-חולים באשקלון באותו מקצוע. במלחמת ששת הימים שירת בסיני בחיל-הרפואה, והמשיך בתפקידו בבית-החולים באשקלון כקצין רפואה. בנובמבר 1969 השתחרר מצה"ל
והחל לעבוד בבית-החולים בתל-השומר בדיאליזה לכליות. ביולי 1970 התחתן יצחק, ושנה אחר כך נולד בנו בכורו, אמיר. בנו השני נולד ב"26.5.74, כשיצחק כבר לא היה עוד בחיים: חצי שנה לפני שנולד נפל יצחק במלחמת יום הכיפורים. הבן נקרא על שם אביו, יצחק, אולם בפי משפחת דל נקרא צחי, להבדיל.
פאול עלה ארצה מוינה, שם היה חבר בתנועת "החלוץ", ותחילה התגורר בתל-אביב ועבד בה. גיטה, אשתו הראשונה (קרובת משפחה של בתיה לב), חלתה ונפטרה בהיותה בת 40. בנם היחיד יוסי גדל שנים אחדות אצל בתיה ויצחק לב, יחד עם ילדיהם, עד שפאול נשא לאשה את ברטה, קרובתה של רבקה שלום מהדר.
ברטה ופאול בנו את ביתם ברחוב אנשי בראשית (על שטת הפרדס של האחיות קיט), ונולדה להם בת, אורה. הם התפרנסו מהלול שברשותם, ומהפרדס שנטעו בשטחת שרכשו בעזרת ד"ר שלום. שניהם היו אנשי עמל ישרים וצנועים, שעשו את כל עבודות הפרדס בעצמם. אפרים כהן
פאול דינסמן (השני מימין) ב"1949 עם משפחת יצחק לב.
זכר לפאול בתודה את העובדה שהשאיל לו את חמורו להובלת הפרי מהפרדס בחורף - וכן לנסיעות עם הנכדים לבריכת השחייה ברמות השבים בחופשות הקיץ.
פאול נפטר בשנת 1979, בגיל 72. את גופתו ציווה למדע, וכעבור שנים אחדות נטמן בקיבוץ גונן; ברטה התגוררה שנים אחדות אצל בתה, נפטרה בשנת 1993, בגיל 89, ונטמנה לצדו. הבן יוסי ואשתו שושנה חיים בקיבוץ דפנה, ולהם שלושה בנים ובת. הבת אורה ובעלה אמיתי מתגוררים בקרית שמונה ולהם ארבע בנות. הבן יוסי נפטר לפתע ב-1996.
רחל ומיכאל הירשמן עלו ארצה מהונגריה בשנת 1939. לפני כן עברו בהונגריה הכשרה ציונית בנוער הציוני, וכאשר באו ארצה הלכו לקיבוץ ששכן בהדר.
לאחר כשנה וחצי הגיעו למסקנה שצורת חיים זו אינה מתאימה להם. הם יצאו מהקיבוץ ועברו לגור באחד החדרים בבית של תושב הדר ואז התחילה מלחמת הקיום. בינתיים נולדה הבת יהודית. הקשיים הכלכליים היו גדולים. מיכאל יצא לעבודות מזדמנות, עבד במקומות
16
מרוחקים, ורחל והבת המשיכו לחיות בהדר. מיכאל התגייס ליחידת נוטרים בצפון הארץ ושירת תקופת מה בזמן שרחל קיימה את המשפחה בהדר. בינתיים נולדה עוד בת - חנה. הבנות למדו בגן בהדר, והבכורה - יהודית למדה 3 שנים בבית-ספר בהדר, שהיה בבית הפועלים ליד הצרכניה במרכז המושבה. לאחר 3 שנות לימוד בהדר, הילדים עברו ללמוד בבית*הספר כפר-מלל. ב-1959 עברו לגור בשיכון עממי ברמתיים.
רחל נפטרה ב-1967 ומיכאל נפטר בך1989.
חייה של שושנה גרובר לא היו סוגים בשושנים. בשחר נעוריה עזבה את בית הוריה שבעיירה קטנה בפולין כדי לשנות את אורח חייה. לאחר נדודים הגיעה עם בעלה אהרון לקנדה, וגם שם נאבקו השניים בקשיי החיים. לאחר שנים מספר, בזכות עבודה עיקשת וחריצות בלתי רגילה, השתלבו בחיי החברה והעבודה והצליחו לבנות את ביתם בארץ החדשה. שושנה היתה קשורה לבני משפחתה שנותרו בארץ מוצאה, והצליחה להביא אותם אליה. ואולם השאיפה לעלות לארץיישראל לא נתנה לה מנוח. לאט-לאט ובשקדנות תיכננה עם בעלה את העלייה לארץ, ולבסוף התגשם חלומה.
אהרון ושושנה עלו לארץ בגיל לא צעיר וללא כל אמצעים, כי את כל הרכוש השאירו למשפחה. הם פתחו דף חדש בחיים. בארץ שררו באותה תקופה תנאים קשים ביותר. זו היתה תקופה של אבטלה והתנכרות לעבודה עברית. על בני הזוג עברה שרשרת של קשיים בלתי רגילים.
הם רכשו חלקת אדמה שוממה בקצה המושבה, ליד הואדי, ושם החלה מלחמת הקיום שלהם. "כאן החזית השנייה - ולאו דווקא בנורמנדיה," התבטא אהרון גרובר בימי מלחמת העולם השנייה. הם עבדו בפרדסים, ובתקופת התרד גידלו ירק זה בחצר ביתם. כעזרה לפרנסת המשפחה השכירו בני הזוג גרובר חדר בביתם למשפחת וייס, שהגיעה להדר בשנת 1947. "משפחת גרובר אימצה אותנו כילדיהם, והיתה לנו הרגשה שאנו נמצאים בחיק משפחתנו." כתב יונה וייס. עם הזמן הפכו וייס וגרובר לשותפים בגידול התרד.
גם אברהם פרידלר, שהגיע להדר בשנת 1936 וחיפש קשרים עם אנשי הכפר, התרשם מהם עמוקות: "ביתם הצנוע של בני הזוג גרובר, שאותו הקימו במו ידיהם, היה כחממה לכל הבא בצל קורתו. משפחת גרובר היא משפחה מיוחדת במינה. נקשרו בינינו קשרים ידידותיים. לא
משפחת כל-טוב ובניה, האחים חיים, יעקב ואברהם ואחותם שרה, רכשו חלקת אדמה בהדר. הם עסקו בריסוס ובהדברה חקלאית.
הריסוס באותם ימים נעשה באופן ידני. חומר הריסוס היה בחבית שהתחברה למנוע ומשאבה, ואת הכול הובילו בעגלה שסוס רתום אליה.
אברהם כל"טוב נפל במלחמת הקוממיות.
בני המשפחה מכרו את המשק שלהם לאושינסקי, עזבו את הדר והתיישבו במרכז רמתיים. משם עברו לתלדאביב.
הרגשתי כאורח בביתם, אלא כבן המשפחה. היתה לי הזכות להכיר את נפשה העדינה של שושנה גרובר, ולעמוד על הקסם האישי שלה ועל סגולותיה המיוחדות. במיוחד הרשים אותי יחסה האדיב והלבבי לאנשים שביקשו את עזרתה בשל מצוקה נפשית זו או אחרת. היא היתה המשענת הרוחנית לשורה שלמה של אנשים."
שושנה הסתפקה במועט, ולא היתה בלבה כל קנאה על כך שאחרים הצליחו יותר ממנה באותו פרק זמן. למרות העבודה הקשה והמפרכת במשק שלה, הקדישה שושנה מזמנה לזולת - היא הושיטה יד לחולים, לזקנים ולמוכי גורל, ועשתה זאת בצנעה ובדבקות. כמו כן עזרה לעולים החדשים, שנקלטו בהדר. שלוות נפש וחדוות חיים שררו בביתם של שושנה ואהרון גרובר, שאף הוא קלט, הדריך והיה לעזר לכל נזקק.
שושנה ואהרון גרובר
ההורים שושנה וחיים ויזן עלו מפרנקפורט שבגרמניה והתיישבו בהדר בשנת 1932. בנם הבכור אריה, שעלה לפניהם, היה ממייסדי רמתיים וקנה בשבילם מאה דונם קרקע בהדר (כיום ליד שיכון התימנים). ברוך עלה לארץדישראל עם ארבעה מאחיו ואחיותיו, והגיע להדר בשנת 1933. ברוך, אריה ואביהם נטעו את פרדסי המשפחה וטיפלו בהם במסירות עד שהחלו לתת פרי. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה נפסק שיווק ההדרים ובאו זמנים קשים. המשפחה נאלצה למכור את הפרדסים.
ברוך נשא את בת-שבע, שעלתה מפולין והיתה חברת גבעת השלושה. נולדו להם שתי בנות, אירית ורבקה. הם פיתחו משק עופות ליד ביתם. עם קבלת השילומים מגרמניה רכשו עשרה דונמים קרוב לביתם ועסקו גם בגידול ירקות. ברוך עבד שנים רבות במפעל המים בהדר כאחראי לאספקת המים, בעיקר בקיץ. בחורף עבד כמרכז באגודת הפרי (לאחר פרישתו של אפרים כהן). תפקידו היה לארגן את הקטיף ואת קבוצת האריזה ולנהל את מלאכת האריזה. בזמנו בוצעה האריזה בבתי"אריזה מקומיים: כל משק הקצה צריף לבית-"אריזה משלו. תפקיד המרכז היה גם לדאוג לחומרי האריזה שיגיעו בזמן: קרשים גזורים מוכנים להכנת הארגזים, חישוקים מענפי עץ שהשרו אותם במים יום מראש, מסמרים שדאגו להחלידם במקצת כדי שיחזיקו מעמד וכן נייר דק לעטיפה שדאגו שלא יהיה יבש מדי. הפרי היה נארז לפי גדלים וסוגים,
והמרכז דאג לרישום ולמשלוח לנמל.
ברוך היה חזן בבית-הכנסת של הכפר והיה אהוד על המתפללים בשל קולו הערב שבו הנעים את התפילות מדי שבת ומועד. בת"שבע היתה תופרת מומחית, ורבים נהנו מכישוריה. ההורים נפטרו בשנים 1946-7.
ברוך ובת"שבע נפטרו בשנת 1992, בגיל 81.
יונה וייס, ניצול שואה, הצטרף להדר בשנת 1947, מיד עם עלותו ארצה. על התלאות בדרך לארץ סיפר: "עם שחרור אירופה הגיעו אנשי ה"בריגדה" מארץדישראל, אספו אותנו בהסתר וסיפרו לנו על המפעל הציוני ועל ארץדישראל. ביקשנו קודם כל לבקר בהונגריה, בתקווה שמא נותר לפליטה מישהו מבני המשפחה ומהקהילה היהודית. בהגיעי לעיירת מולדתי הצטרפתי למפא"י בבית משפחת קפטש. ליואל קפטש, מזכיר המפלגה, היו שלוש בנות ובן; עם אחת הבנות התחתנתי.
"יציאתנו מהונגריה הוסדרה במסווה של פליטים פולנים השואפים לחזור לביתם: כל אחד מהיוצאים קיבל בתחנת הרכבת שם חדש, פולני. פעילי הסוכנות שיחדו את שומרי הגבולות, ובמרס 1946, באישון לילה, עברנו את גבול אוסטריה לאיטליה, ושם שהינו כחודש. באחד הערבים ביקר אותנו ד"ר משה סנה במסווה של כומר, והסביר לנו
18
בקצרה בפני איזה אתגר אנו עומדים: מחר בלילה תצפה לכם אנייה בלב ים, אמר, ותגיעו אליה בסירות קטנות. ההוראה היתה לא לקחת צילומים ולא תעודות כלשהן. את כל אלה מסרנו לאנשי הבריגדה.
"לפנות בוקר היינו, כחמש מאות איש ואשה, על ספינת משא בשם 'ארבע החרויות'. שבע יממות טולטלנו בין גלי הים התיכון כמעט ללא מזון ומים. הרעב, הצמא והצפיפות היו קשים. כשהתקרבנו למים הטריטוריאליים של ארץ"ישראל טסו מעלינו שני מטוסי סיור, חגו על פני הספינה ונעלמו.
"הספינה התקרבה לנמל תל-אביב. כעבור חצי שעה הגיעה אניית מלחמה בריטית, ומאחר שסירבנו התקרבה אל ספינתנו והתחילה לנגוח אותה. היינו כגמדים בקליפת אגוז מול ארי שואג ממרומי האולימפוס; אך רוחנו לא נפלה. אימנו אותנו להגן על חרותנו בעזרת מוטות ברזל, וכך
עשינו כשהמלחים הבריטים התחילו לקפוץ אל תוך ספינתנו. המפקד הבריטי ציווה להתיז עלינו סילוני מים בזרנוקים בעצמה רבה מכל הכיוונים. גם זה לא עזר, ולא איפשרנו לחיילים לעלות. בינתיים ירד הערב. החל משאדומתן עם הבריטים, ולבסוף איפשרו לכולנו לרדת לחוף.
"אבל היתה זו רק פשרה: לא גורשנו לאירופה, אלא הובילו אותנו לנמל פמגוסטה שבקפריסין," המשיך יונה וייס. "הוכנסנו למחנה מגודר בתיל דוקרני בגובה שני מטרים, שהזכיר לנו את מחנות הנאצים. המאבק לא תם: סירבנו לאכול מתבשילי הפיגולים שלהם, החבילות שהבאנו נלקחו ונותרנו רק בבגדי ים ללא אפשרות החלפה - והרי היו אלה החודשים נובמבר-דצמבר! כשלא נותרה ברירה גזרנו אוהלים ושמיכות והתחלנו לתפור בגדים לחברים. הבריטים נאלצו לספק את דרישותינו למזון ולשמיכות נוספות. כעבור חצי שנה הודיעו לנו שהגיע תורנו לעלות ארצה.
"בשעה תשע בבוקר ראינו אנייה מתקרבת לנמל. היתה זו אותה אנייה שגירשה אותנו לקפריסין. אין לתאר את השמחה שהקיפה את המחנה. פרצנו בשירה אדירה ובריקודים. ממש מיגון לשמחה... ואולם שמחתנו היתה מוקדמת: כאשר נודע לקפטן הבריטי כי הוטל עליו להחזיר ארצה אותה קבוצה מרדנית, הוא סירב לקבלנו וחזר על עקבותיו. כך נאלצנו להישאר בקפריסין עוד חודש וחצי. לבסוף הגיעה האנייה הגואלת שהביאה אותנו לעתלית. "היה זה ב"14 במרס 1947. אנשי הסוכנות קיבלו אותנו בסבר פנים יפות, והודיעו לנו כי מי שיבקש ללכת לקיבוץ או למושב - יוכל להשתחרר בהקדם. שוב התגלה לעינינו מחנה מגודר בתיל, ומגדל פיקוח המאויש במשמר צבא
בריטי... החלטנו, אשתי ואני, להירשם למושב עובדים. נשלחנו לכפר הדר, והצטרפנו לקבוצת חברים בשם 'האופק' ששמה לה למטרה לקבל הכשרה חקלאית לשם התיישבות במסגרת תנועת המושבים. בנובמבר 1947 נפרדה החבילה. תוך כדי עבודתי בפרדסים הכרתי את משפחת גרובר, וכאשר נודע להם שאנו מחפשים דירה למגורים - הציעו לנו חדר מגורים בביתם עם מטבח משותף בשכר 2.80 לירות ארצישראליות לחודש - שכר יום עבודה בפרדס היה שלושים וחמישה גרוש.
"עבדתי אז בקטיף בפרדס-כהן. עם גמר קטיף הוולנסיה לא היה מנוס מלפנות ללשכת העבודה, וזו סידרה אותי לעבודת גיזום בפרדס איזקסון. אשתי התחילה לעבוד בגן אצל גרובר, אולם לא כשכירה אלא בשותפות. היתה זו תקופת התרד. הכול עסקו בשתילת תרד ובקטיף עלי התרד. משפחת גרובר אימצה אותנו כילדיהם, והיתה לנו הרגשה שאנו נמצאים בחיק משפחתנו. את עבודת הגיזום נאלצתי לעזוב עד מהרה, מפני שבפרדס איזקסון [מדרום לכפר הדר] החרימו את הפועל העברי. רק יהודים מעטים החזיקו בו מעמד - אלה שיכלו לעמוד בתחרות עם הפועלים הערבים. נותרתי בלי עבודה.
"באחד הימים נדרש פועל לבנין, ונשלחתי לעבודה ב'סולל-בונה'. מאז מצאתי את מקומי בעבודה. קנינו את הבניין העזוב והבלתי גמור של משפחת אורנשטיין מחיפה, בניין בודד מעבר לואדי של רחוב הגשר. הבית היה מנוקב ככברה, מפני שחברי ה'הגנה' היו מתאמנים בקרבת הבית בזריקת רימונים. שיקמתי את הבית והרכבתי עליו גג, סתמתי את כל החורים בקירות, ולאחר שטויח הפך הבית להיות ראוי למגורים."
-
אליעזר ובתיה וינשינקר (כרמי) עם נחמה ואבנר במשמר השלושה.
אליעזר ויינשינקר עלה ארצה בגפו מקישיניב בהיותו בן 6. שבעת אחיו ואחיותיו נותרו בגולה. מאוחר יותר עלו לארץ שתיים מאתיותיו. הוא עזב את בית הוריו, שהיו אמידים מאוד, ובא לארץ כדי להגשים את שאיפתו להיות חלוץ בארץ-ישראל. הוא היה מבוגרי מקוה ישראל, ועם סיום לימודיו החל לעבוד בפרדסים ובבניין.
בתיה וולפסון עלתה ארצה מסלוץ שבבילורוסיה (בלורוס) יחד עם אחותה הקטנה. נסיבות עלייתן היו קשות וטרגיות. אב המשפחה עלה לארץ עם בנו כדי להכין את התנאים לקראת עליית יתר האם ושתי הבנות. לרוע המזל חלתה האם ונפטרה, וכך נותרה בתיה בת ה-16 לבדה עם בית ונכסים שהיה עליה להיפטר מהם - ועם אחות קטנה תחת חסותה. בתיה הצליחה להשכיר את הבית ולהשיג אשרת נסיעה לארץ לה ולאחותה. הדבר לא היה פשוט, ולשם כך נאלצה לזייף "להוסיף" שנתיים לגילה האמיתי. ולא, לא היו מאשרים לה כקטינה לקחת אתה את אחותה. כשהגיעו ארצה הצטרפו בתיה ואחותה לאביהן בפתח תקוה. מאוחר יותר הכירה בתיה את אליעזר בתל-אביב, נישאה לו והשניים עברו להתגורר בחולון. שם נולדה בתם נחמה. בחולון הוצע להם לרכוש אדמה, אולם אליעזר טען
110
שהיא חולית ואינה טובה לחקלאות. מחולון עברו בני הזוג וינשינקר ב*1939 למשמר השלושה שבגליל התחתון, שהיו ממייסדיו. אליעזר בנה את רוב הבתים ביישוב, ובמקביל עסק גם בשמירה על הפרדסים. במשך תשע שנים התגוררו במשמר השלושה
בשל קשיים כלכליים עזבו את המקום, וב-1948 עברו להדר. בתקופה הראשונה התגוררו זמן מה בשכירות אצל משפחת כספי, ולאחר מכן עברו לגוד בצריף בחלקה בת שני דונמים שרכשו בסמוך לבית כספי. אליעזר, שנעשה בינתיים לבעל ניסיון וידע רב בבנייה, החליט לבנות את ביתו במו ידיו. הוא קנה חומרים, תיכנן את הבית, ובנה אותו בהדרגה בהתאם למצב הכספי ולזמן שעמד לרשותו. גם כשעברו לגור בבית, אחרי שלוש שנים, הוא לא היה גמור. עד אז התגוררו כל בני המשפחה - האם, האב ושלושת הילדים, נחמה, אבנר ולילי - בחדר אחד בחצר, שמאוחר יותר הפך לבית אימון למטילות. השירותים והמקלחת היו בחוץ, כמובן. הצפיפות היתה רבה, וכך גם חוסר הנוחות. למרות זאת חקוקה תקופה זו בזיכרונם של בני המשפחה כמאושרת ביותר בחייהם.
במשך הזמן הצליח אליעזר להתקדם בעבודה ולהגיע לניהול פרויקטים גדולים של בנייה, אף*על-"פי שלא רכש השכלה פורמלית כמהנדס. הוא עבד ב"סולל בונה", והשתתף בבניית בית-החולים "שלוותה" במגדיאל ובבניית "בית לוינשטיין" ברעננה, עבד כמנהל עבודה ראשי בנחל עוז וכן אצל קבלנים פרטיים.
בחצר הבית הקים אליעזר לול, ובתיה גידלה תרד. "אמא תמיד דאגה לבית, והתחשבה בצרכים של האחרים לפני שחשבה על עצמה," מספר הבן אבנר. "חייה היו קשים. היא כל הזמן עבדה, ומעולם לא התלוננה. בבקרים היתה קמה שעה לפני כולם, ומבשלת על הפתילייה הקטנה כדי שנספיק לאכול לפני היציאה מהבית. שנים רבות הסתדרה ללא גז וללא מקרר. לפני שהיה לנו ארגז קרח, היינו רצים לשכן לאפסן אצלו מוצרי חלב."
בית משפחת וינשניקר היה הבית השלישי שנבנה בשכונה, שהיתה מרוחקת ממרכז הדר. אבנר מספר כי כילדים הרגישו קצת מקופחים על כי הם נמצאים בקצה הכפר - "הייתי מלווה את כולם, ומגיע הביתה אחרון." במשך זמן רב התגלגל בין המשפחות הסיפור על לילי ועל כלילה אריאל (גוטליב) שהיו חברות טובות; בכל פעם שנפגשו, היו מלוות זו את זו הביתה במשך שעות - מחשש התנים שהסתובבו בפודסים - עד שלבסוף היו אוזרות אומץ להיפרד באמצע הדרך. כשרמתיים התפתחה, הפכה השכונה המרוחקת קרובה למרכז, והרגשת הקיפוח נעלמה. תקופת מה עבד אליעזר כשומר ב"בית הנערה", ששימש
בעבר כרפת ואורוות סוטים של שיפר. אחרי שהיה נטוש, שיכנו שם נערים חסרי בית בני 17-16. הם היו רעבים ונטושים ויצרו קשר עם בתיה - שריחמה עליהם, ומדי פעם נתנה להם מזון. פעם בחודש היתה מגיעה משאית עם ארגזי מזון; אך הנערים לא ידעו לבשל, וגם לא היו להם תנאים מתאימים לבישול. לכן נהגו להביא לבתיה את המצרכים, והיא היתה מבשלת בעבורם.
לילי בת הזקונים חלתה בגיל שנתיים בשיתוק ילדים. למרבה הפלא התגברה על המחלה בכוח רצון ונחישות שירשה מהוריה. זמן מה הלכה בצליעה, ולאחר מכן התגברה גם עליה.
מימי הילדות זוכר אבנר את ההתכנסויות בחדר הקטן שיצרו למענו ההורים ממרפסת סגורה (לשתי האחיות היה חדר משלהן) - "אז בנו לגובה ולרוחב, והיה קר מאוד בבית בחורף. את החדר שלי היה הכי קל לחמם כי היה הכי קטן, ולכן היינו מצטופפים בו יחד ושותים תה ליד התנור החם."
אליעזר הרבה לעשן, ונפטר בהיותו בן 54 לאחר התקף לב שלישי. לאחר מותו המשיכה בתיה לעבוד בלול. היא נפטרה בשנת 1993 בגיל 85, בשיבה טובה.
חנה, אחותה של בתיה, למדה בבית-ספר לאחיות כשעלו ארצה. כאחות היתה אמורה להתלוות לאחת השיירות של אחים ואחיות שעלו להר הצופים בירושלים במלחמת הקוממיות. ברגע האחרון הוחלפה במישהו אחר, וכך ניצלה ממוות: כל אנשי השיירה נרצחו בדרך. היא נישאה למקס בירנבוים, ולאחר מכן היגרו לארצות-הברית.
כשהגיעה לגימלאות חזרה ארצה, שבה למקורותיה, ועשתה את ימי זקנתה בהדר, עד שנפטרה בשיבה טובה. אבנר התגורר בהדר באותו בית שבנו הוריו, ולו שלושה ילדים. לבנו בכורו קרא אליעזר על שם אביו. לנחמה המתגוררת בעומר אובעה ילדים; וללילי, המתגוררת במושב בצרה שלושה ילדים.
נחמה, אבנר ולילי כרמי, בהדר.
שלמה הגיע מפולין ואסתר מצ'כיה ונישאו בקפריסין ב*1946, שם נולדה בתם הבכורה ציפורה. משם עלו לארץ והגיעו להדר. גרו בבתי הסוכנות ועסקו בעבודות בפרדסים ובירקות. שלמה התחיל לעבוד בנגרות והצלית לרכוש שטח קטן שבו הם התיישבו. גידלו תרד ותות והקימו לול. הבת השנייה - יעל נולדה בהדר.
שלמה היה נגר מומחה שבנה את רוב הלולים בהדר. גם לעצמו בנה לול, ועבד בו יחד עם אשתו אסתר.
"אדם ישר והגון ללא שמץ של סחטנות, הרוויחת פרנסתו ביושר והמעיט בשכר שביקש בעבור עבודתו," מספר עליו מונס מזורי.
ציפורה הבת הראשונה נישאה ליגאל שרגאי וגרה בכפר"סבא ולהם שתי בנות ובן: איילת, שלומית ואבישי. יעל נישאה לליאור מרגולין ולהם שני בנים ובת: גיל, רן וטל, הם גרים בהדר.
שלמה נפטר ב*1989 ואסתר ב*1990.
אסתר ויצינגר.
שלמה ויצינגר.
ו18
זאב וילובסקי הגיע תחילה לכפר מל"ל עם חברו מנדל. שניהם השתחררו מגדוד נהגי הפרדות שלחם בגליפולי במלחמת העולם הראשונה. "וילובסקי היה יוצא לחרוש עם צמד פרדות אנגליות. ובשל קולו החזק הקורא לפרדות 'דיאו, דיאו', היינו שומעים בהדר שוילובסקי יצא מכפר מל"ל," מספר מונס.
זאב וילובסקי רכש כעשרדים דונם קרקע בהדר באמצעות חברת הכשרת היישוב. הדבר היה בסוף שנות הך20. הוא נטע פרדס, ובנה לו צריף עץ שרצפתו אדמת חמרה וגגו עשוי פת. מלוחות פח הקים גם רפת לפרה, ובה שיכן את הפרד שקנה לחריש ולעבודות חוץ. הכות הפיזי הרב שבו התברך איפשר לו גם להרים בקלות רבה שקי תבואה במשקל של מאה ק"ג. הוא נשא לאשה את שושנה, והביא אותה מפתח תקוה להדר. צריף העץ הדל היה בעיניהם כארמון רב תפארת. שושנה טיפלה בגן הירק ובפרה, אשר הניבה די חלב לצרכי הבית. במשך הזמן חדל זאב לצאת לחריש בשדות זרים, ובמקום זה שלח את הפרד עם פועל שקיבל באמצעות לשכת העבודה המקומית. חייהם של בני הזוג התנהלו על מי מנוחות. הפרדס הניב פרי, ובמרוצת הזמן בנו בית נאה מוקף גינת פרחים. עם השנים חוסלה הרפת, ואת מקומה תפס לול עופות. בזמן מלחמת העולם השנייה, כשענף הפרדסנות היה בשפל, לא הזנית וילובסקי את פודסו. יחד עם ישראל אהרונוביץ זרע שטח תפוחי אדמה, שאת עיקר יבולו קנה הצבא הבדיטי. בני הזוג וילובסקי היו עריריים. מדי שנה, בתקופת החופש הגדול, היתה אסתר מארחת בביתה את כל הילדים של אחיותיה. הבית היה מתמלא שמחה וששון, וקשרים רבים נרקמו בביקורים אלו בין
הילדים האורחים, שבאו מן העיר, לבין ילדי הכפר המקומיים. דבורה ואתי לבית מזאה מספרות, כי בילדותן היו קשרי חברות בינן לבין אחייניה של אסתר, ובמשך השנה היו מחכות בכליון עיניים לביקור השנתי של האחיינים. אחד מהם הוא יצחק שחם, שקרא לבנו זאב על שם דודו.
"לאסתר לא היו ילדים משלה, אך היא אהבה אותנו מאוד," אומרת דבורה. זאב היה פעיל בוועד המושבה, שימש כ"מוכתר" המושבה ("מוכתר" היה בזמנו תפקיד רשמי כלפי ממשלת המנדט, ובסמכותו היה ליצג את הכפר כלפי השלטונות ולאשר מסמכים רשמיים) ותקופה מסוימת גם כיו"ר הוועד של הדר. לבני הזוג היה משק שכלל פרדס, לול וזוג פרדות. זאב נפטר ב-1970 ושושנה נפטרה ב"1974.
שושנה וזאב וילובסקי
אסתר תרח-וילובסקי ב*1934 (מלפנים), במיון תפוחי אדמה במשק אפרים כהן.
עומד דוד פלג,
אסתר הגיעה להדר מפולין ב*1934. היא היתה קרובה של משפחת וילובסקי, וגרה בביתם. שמעון היה פועל בפרדס, ואסתר עבדה כעוטפת פרי הדר בקבוצת האריזה של הדר שבה עבד יצחק לב כאורז. כעבור זמןדמה הקים שמעון יחד עם שותפיו שלמה ויצחק פרוייליך מאפייה, ששירתה את תושבי הדר וסביבתה. לבני הזוג תרח לא היו ילדים. הם גרו בהדר עד ימי זקנתם, ונפטרו בשיבה טובה.
רבים מדפי הספר הזה לא היו נכתבים לולא אפרים הרץ, אשר בחריצות רבה ליקט והנצית סיפורים ואנקדוטות מחיי המושבה, והעלה על הכתב את קורות הדמויות מאותם ימים. בנו משה מספר כי אביו היה איש ספר מובהק, ועם זאת העבודה עמדה במרכז חייו: "אבי היה קשור מאוד לחקלאות. היה לו פרדס, וגם כשהיה חולה מאוד לא הפסיק לטפל בו. הוא אהב מאוד לקרוא, ואני זוכר שתמיד היה לו ספר ביד. היה לו כישרון כתיבה, ובשנותיו המאוחרות הרבה לכתוב, בין היתר כתב לילדים ולנכדים שירים וברכות מיוחדות."
אפרים היה דור רביעי בארץ: בני משפחתו הראשונים הגיעו ארצה מגליציה והתיישבו בצפת. משם עברו לטבריה ולאחר מכן ליבנאל. אפרים גדל ביבנאל, וכשהחלה העבודה הערבית להשתלט על הגליל - עזב את האזור. בחיפושיו אחר עבודה הגיע בשנת 1929 לפתח תקוה. שם השתלב בעבודה בפרדסים, וכך הגיע להדר.
בימיו הראשונים עבד במשק שיפר כרועה בקר. העבודה הקשה ותנאי המגורים הדלים לא הרתיעו אותו. הוא התגורר באוהל במשק שיפר. ארגז עץ שימש לו כשולחן וכארון לכלי מטבח. בערבים, לאחר שעות העבודה, היה שוכב על מיטתו באוהל ונהנה מקריאה לאור מנורת הנפט. מרוב אהבתו לספרים התרגל לקחת עמו למרעה ספר כצידה לדרך. פעם, כשרעה את הצאן בשטח בור - כיום מושב ירקונה - הרים את עיניו מן הספר ונדהם להיווכח כי העדר נעלם. "מצאתי אותו בשדה שהפך כעבור שנים לפרדס יושפה; לאחר מרדף מורט עצבים הצלחתי להוציא את העדר מן השדה בלי שנגרם נזק של ממש."
בשנת 1935 נסע אפרים לפולין, והתארח אצל אחי גיסו. בעת ביקורו הכיר אפרים את בת השכנים רות מיכלובסקי, שנפשה יצאה לעלות ארצה. השניים נישאו, ועלו ארצה באנייה "הר ציון". בימיהם הראשונים בהדר התגוררו בצריף הרווקים של אפרים. מאיר קופר המנוח, שבפרדסו עבד אפרים, הביא לבני הזוג מתנה - כלי מטבח ראשונים - ואף הזמין אותם לשבת הראשונה לסעוד על שולחנו. בשבת השנייה באו לבקרם עדה ומונס מזורי, והציעו להם לגור בביתם בשכירות.
"גרנו אצל מונס שנה וחצי," סיפרה רות. "דירתנו כללה חדר מרווח, ארבעה מטרים על ארבעה מטרים, ומטבח - מטר וחצי על שני מטרים. במטבח היה ברז בלי קערה, ונאלצנו להעמיד דלי על גבי ניסא כדי לשטוף את הכלים. בדירה לא היו שירותים..."
השניים עבדו בחקלאות ובכל מיני עבודות חוץ לפרנסת המשפחה. משנת 1936 עבד אפרים גם כנוטר במשטרת היישובים העבריים בשכר של שבע לירות לחודש. בבנין בית העם - כיום "מרכז האמנויות" היתה תחנת הנוטרים, ובה חילק אפרים נשק לאנשי הדר שיצאו לשמירה.
כשרכש ועד המושבה את השטח שנקרא אז שכונת שפאק (כיום רחוב הגשר), שילמו בני הזוג חמישים לירות והפכו לבעלים של מגרש. מהכסף שאפרים חסך בנו את הצריף שבו גרו עד שנת 1948. הצריף כלל חדר, מטבח ומרפסת ששימשה כחדר אוכל; בשנות ה-50 שינתה את יעודה והפכה למספרה קטנה, ובה סיפר אפרים את אנשי הדר. בחצר היתה מקלחת בחציו של צריפון; חציו האחר שימש דיר לעז לבנה. בשנת 6 נולדה הבת גינה.
השניים הקימו משק עזר קטן. בתקופת התרד הצטרפו אף הם למגדליו, ומאוחר יותר גידלו תות שדה. בשנת 1937 נטעו פרדס בן שלושה דונמים וחצי של ולנסיות, והקימו לול עופות לבשר ולביצים. עדיין סבלו מקשיים כלכליים, וכל פרוטה היתה מחושבת. "לא היה מקרר," מספרת גינה, הבת. "לשבת היינו קונים רבע בלוק קרח, מניחים על דוד והמים היו נוזלים. למרות הכול אמא היתה תמיד עליזה, טובת לב ושלוה. היא היתה משהו מיוחד, חרוצה זריזה. כשנולד אחי משה, כעבור ארבע"עשרה שנה, החליטה להפסיק לעבוד בחוץ, בצרכנייה, ולהתמסר לגידולו.
"בשנת 1948 עברו בני המשפחה לגור בבית שבנו בעזרת אנשי מקצוע. הבנייה ארכה כשנתיים והתבצעה בשלבים בהתאם להכנסות הכספיות, וישניבצקי היה הבנאי, יעקב בורלא - השרברב, והיו גם רצף וטיית, שכל אחד מהם ביצע בנפרד את חלקו. "המעבר מהצריף לבית היה כמו מעבר לארמון," מספרת גינה.
באותה תקופה הסתמנה רווחת מה. המשק התפתח, והחלו לגדל תרנגולי הודו. הבן משה מתגורר בהדר עד היום: "אמא היתה אשה טובה כל כך. לא היה לה אף שונא. אף פעם לא האשימה מישהו במשהו. אם האשימה, זה היה רק את עצמה. היא עברה משבר גדול, כשנודע לה שכל בני משפחתה נכחדו בשואה."
בני הזוג הרץ אהבו את הדר ועבדו במשקם עד הרגע האחרון כמעט. נולדו להם שישה נכדים שאותם הספיקו לראות: שלושת ילדיה של גינה ושלושת ילדיו של משה. לגינה כיום יש חמישה נכדים. אפרים הרץ נפטר בשנת 1980 והוא בן 72; רות הרץ נפטרה ב"1981 והיא בת 73.
דינה ואברהם וישניבצקי עלו ארצה והתיישבו בהדר כדי לממש את חלומם לעסוק בחקלאות בארץ-ישראל.
אברהם נולד בבסרביה ב-1905 ועלה כחלוץ בשנת 1924. הוא נדד ממקום למקום בארץ בחיפוש אחר עבודה, ועסק בכל מלאכה. בין השאר חפר גומות השקיה בפרדסים, עבד כעגלון ברחובות וכבנאי בירושלים, בחיפה ובתל-אביב. בשנת 1935 נסע לבקר את אחותו גניה בדובנא. שם הוצע לו לשאת בנישואים פיקטיביים צעירה מבנות המקום תמורת תשלום כספי. היה זה מנהג רווח באותה תקופה, כדרך לעקיפת ההגבלות על אשרות העלייה. הצעירה היתה חברה של אחותו, ושמה דינה שטיין. אברהם הסכים, אולם שכח מיד את הנישואים הפיקטיביים, ותוך זמן מה נישאו השניים כדת וכדין ועלו יחד ארצה.
דינה, שגדלה בביתם של הורים אמידים, נאלצה להתמודד עם המעבר לחיי צנע; אבל מעולם לא נפלטה מפיה מלת תלונה כלשהי, ויחד עם בעלה נשאה בעול הפרנסה ובטיפוח הבית ולא בחלה בשום עבודה.
תנאי החיים בתל"אביב היו קשים. דינה עבדה בריצוף ובישלה ארוחות לפועלים. באחד הימים שמעו מהסוחר התל"אביבי לייב שפאק שהוא מכר שטח אדמה בהדר לאפרים כהן ולמאיר קופר בשם ועד כפר הדר, וכי הוועד עומד לחלק את השטח ולמכור מגרשים למתיישבים חדשים שיצטרפו לאגודת הכפר. דינה ואברהם ראו בכך הזדמנות להגשים את חלומם. ב*1936 רכשו תמורת מאה לירות ארצישראליות שטח אדמה המצוי היום ברחוב הגשר. על פי חוזה הרכישה התחייבו בני הזוג לבנות בית על המגרש וגם להצטרף כחברים לאגודה השיתופית כפר הדר. בשנת 1938 עברו בני הזוג וישניבצקי מתל-אביב להדר יחד
הילדים טליה ומשה ב-1947.
14
דינה ואברהם וישניבצקי, 1965.
עם בתם התינוקת טליה ועם שיינדל אמו של אברהם. הם התגוררו בצריף ברחוב הגשר ממערב לואדי. אברהם, שהיה בנאי בתל-אביב ורכש ניסיון רב בעבודה, המשיך לעסוק בכך במקביל לעבודתו בבניית המשק החקלאי, עד שיוכל להתפרנס מן החקלאות. בזמנו לא היה לתושבי הדר כסף לבניית בתים, ורוב האנשים בנו במו ידיהם ולכן נאלץ אברהם להרחיק עד עמק הירדן כדי לבנות - ובשל כך נעדר רבות מהבית.
דינה מצאה עבודה בהפקת שמן-אתרי מקליפות תפוזים ולימונים - תעשיית בית שהתפתחה בעת המלחמה, לאחר שיצוא ההדרים הופסק והיה צורך לחפש שימוש אחר לפרי. בסכין מיוחדת הוציאו הפועלות את ליבת הפרי והותירו את הקליפה נקייה להכנת שמן. לאחר סיום המלחמה, משהתחדש יצוא ההדרים, המשיכה דינה לעבוד בבתי-האריזה באריזת הפרי, ונודעה בזריזותה כאורזת. סבתא שיינדל טיפלה בטליה התינוקת, ובכך איפשרה לדינה לעבוד בשקט. אברהם החל לבנות את בית המשפחה. בידי הזהב שלו בנה במו ידיו בית קטן בן חדר וחצי. בגלל מחסור בכסף השתמש בשאריות של חומרי בניין שמצא או שקנה בהזדמנות, ובחול לבן שהביא מן הואדי - כתחליף לזיפזיף. יהודה אריאל (גוטליב), נגר-הגגות, עזר בכיסוי הבית בגג. הבן משה נולד בשנת 1942, כשהמשפחה כבר גרה בבית"הקבע. אברהם חכר חלקת אדמה הסמוכה לשלו, וגידל בה בעיקר תות וירקות שונים בחורף, ובקיץ - מלונים ואבטיחים. דינה ואברהם נטעו גם עצי פרי, והפרי נמכר להגדלת ההכנסה. נבנה לול בסגנון אותם ימים, שהתרנגולות מטיילות בו על הקרקע. האתון והעגלה תיפקדו כרכב המשפחה. דינה טיפלה גם בלהקת ברווזים,
בפרה ובעז, שסייעו בכלכלת הבית. היא גם עבדה כמוכרת במשרה חלקית בצרכנייה.
במקביל המשיך אברהם לעבוד בבניין, ורבים מבתי הדר וסביבתה נבנו על ידו; בתיהם של קוסטנוביץ, אהרונוביץ, פרייליך, ד"ר בורנשטיין ועוד. בנאים רבים מהאזור היו תלמידיו בקורסים שהעביר מטעם "סולל-בונה". הוא גם נשכר מטעם הסוכנות היהודית להדריך עולים חדשים בבניית ביתם בעבודה עצמית.
כשוועד הכפר חילק את הקרקע של פרדס סטריק ב"1946, רכשה המשפחה חלקת אדמה במקום (ברחוב בארי). שם תיכנן אברהם ובנה בית חדש ומרווח למשפחה. בחצר נבנה לול גדול ומשוכלל עם בתי אימון לאפרוחים. שנה לאחר הכניסה לבית החדש הגיעה ארצה מפולין והצטרפה למשפחה רבקה שטיין, אמה של דינה.
בית המשפחה שימש כמועדון שחמט לחובבים מהדר; מאוחר יותר עבר המועדון לבית מועצת הפועלים שנבנה בסמוך. דינה נהגה להשתתף באופן קבוע בכל פעילות תרבותית שהתקיימה במקום. היה בכך פיצוי"מה על שלא יכלה להמשיך את לימודיה לאחר סיום הגימנסיה.
אברהם המשיך במסורת שספג בבית הוריו, והיה פעיל בבית-הכנסת של הדר. מדי פעם היה ממלא את מקום החזן ומנעים תפילות בקולו הערב, כפי שלמד בבית אבא. הוא הרבה ללמוד ולקרוא, בעיקר ספרי היסטוריה.
שנים מספר היה אברהם חבר בוועד הכפר ומילא בהתנדבות את תפקיד הגזבר בבית-הספר המקומי. בשל ידיעותיו ומומחיותו בתחום הבנייה ראו בו חברי הוועד של הדר ואף התושבים יועץ לענייני תכנון ובנייה. הוא זה שעמד בראש הפרויקט להרחבת מחסן האספקה ובניית הסילו. דינה זכורה לתושבי הדר כאשה מאירת פנים, שדלת ביתה היתה פתוחה לפני כל מי שביקש לשפוך את לבו לפניה. רבים מצאו אצלה אוזן קשבת ותמיכה.
בני משפחתו של אברהם נספו בשואה - מלבד אמו, שבאה ארצה, וכן אח ואחות שנסעו לארגנטינה. גם בני משפחתה של דינה נספו בשואה, מלבד אמה ואח אחד. אברהם נפטר בשנת 1968. דינה נפטרה בשנת 1974.
לבת טליה, שנישאה לגדעון כספי, נולדו שתי בנות. לבן משה, שנשא את מרים לבית אהרון - שני בנים ובת.
אברהם וישניבצקי ומשה עם עז המשפחה 1948.
מישה ולצר הגיע להדר מפולין בשנות ה-30. בבעלותו היו פרדס ושטח שרכש ממשפחת ברזובסקי.
מישה היה איש התרבות והספר; ולמרות אורח החיים הצנוע שניהל, היה ידוע בהדר כאיש העולם הגדול בשל קשריו עם נכבדים מהארץ ומחוץ"לארץ - ביניהם מנהיגים, סופרים ואישים ידועים. ביזמתו הוקם בית "בני ברית" ברמתיים, שם היה פעיל מאוד בהנהלה ואף שימש כנשיא. מישה ולצר עסק גם בכתיבה ובהגהה של ספרים על קהילות יהודיות שנכחדו בשואה. קהילת העיירה לנצ'ט היא אחת הקהילות שעליהן כתב, קהילה שמנתה כעשרת אלפים יהודים והושמדה. מישה לא נשא אשה מעולם. הוא היה רווק, וחי בצניעות ובפשטות מרבית. לפני שבנה לעצמו בית, גר בצריף אצל ידידיה. בדירה שאליה עבר לגור הצטבר אוסף נכבד של תמונות וספרים נדירים, המעידים על תרבות רוחנית עשירה שבה חי.
מישה שאף לכתוב פרקים בספר על הדר. הוא החל לכתוב, ובישיבות ההנהלה של מפעל המים, שבה היה חבר, שב והעלה את הרעיון ולחץ שיגשימו אותו. אך הדבר לא יצא אל הפועל, ומישה נפטר בלי שיזכה לראות את הספר יוצא לאור. לאחר מותו הצטערו רבים על כי לא הקדימו לערוך את הספר.
בשנים האחרונות לחייו החל לבקר בקביעות בבית-הכנסת של המושבה, ונהג לעלות לתורה ולתרום לבית-הכנסת. מונס מזורי מספר כי כשחזר מישה מאשפוז בבית-החולים והוא בא לבקרו התרומם מישה מהמיטה ואמר לו: "אני צריך לבוא לבית-הכנסת לתת את התרומה."
"עמדו לי דמעות בעיניים. ידעתי שמצבו לא טוב - ובכל זאת חשב על התרומה שלא הספיק לתת," אומר מונס. מישה ולצר נפטר בהיותו בן 80 ב19917.
15
לובה ואריה מינקוביץ'
לובה ואריה מינקוביץ' הגיעו ארצה בשנת 1933, היה זה כשבועיים לפני ליל הסדר. הם פגשו בבן דודה של לובה, חבר קיבוץ רמת הכובש, שהזמין אותם לחוג עמו את ליל הסדר בקיבוץ, בחדר האוכל ששכן בצריף. למי שרק הגיע ארצה מהגולה, וחגג את הפסח עם חברי הקיבוץ הלבושים בחולצות לבנות רקומות, היתה זו חוויה מיוחדת במינה. במשך חצי שנה לאחר מכן התגוררו בני הזוג בכפר סבא, ולאחר מכן עברו להדר. "כשעברנו להדר צעדנו ברגל מכפר סבא, וכבר בדרך התחלתי לבכות," מספרת לובה. "קוסטנוביץ' אמר לנו: 'תלכו עם הדרך, ושם תראו אדמה.' כשראיתי את המקום, שאלתי, 'מה, פה אני אחיה?'"
בני הזוג מינקוביץ' היו חלק מקומץ המתיישבים שהצטרפו להדר באותם ימים. מהר מאוד הבינו שאריה רחוק מלהיות חקלאי. לאחר תקופה קצרה וקשה שבה עבד בחקלאות, הוצע לו לעבוד בצרכנייה שנפתחה בהדר: צריף קטן שבו אפשר היה לרכוש לחם ולבן. כהני היה הראשון שפתח אותה, אבל כעבור שלושה שבועות העסק כמעט התמוטט מפני שלא שלט בחשבונות. אריה נקרא לעבוד בצרכנייה, ומאז עבד שם שנים רבות ביושר ובנחת - ואף המשיך בעבודתו עשר שנים אחרי פרישתו לגימלאות.
הזמנים היו קשים. היתה תקופת צנע, והכול היה בקיצוב ונמכר תמורת תלושים. אריה היה נוהג לנסוע למרכז בתל-אביב ולהביא מצרכים. הנסיעה בתקופת המאורעות היתה הרת סכנות בשל היריות בדרכים. בהיעדרו היתה לובה, אשתו, מחליפה אותו בצרכנייה. באותם זמנים לא היו מקררים. לובה היתה קונה חלב ממשפחת פיילרט, שברשותם היתה פרה, מביאה אותו הביתה, מרתיחה אותו ומקררת בכדים גדולים; למחרת היתה מחממת אותו שוב, ומייצרת ממנו לבן. "הייתי עושה אלף צנצנות לבן בחודש," היא
166
מספרת, ומציינת כי הרוויחה חמש לירות - ובסכום זה רכשה שטיח לסלון.
אריה היה אדם ישר וצנוע. גם כשהדר כבר התפתחה והצרכנייה הפכה מצריף עלוב לעסק מצליח, הוסיף לנסוע באופניים כדי להפקיד את הפיקדון היומי בבנק. "בהנהלה היו אומרים לו לנסוע במונית, אולם הוא המשיך לרכב על האופניים גם אחרי שיצא לפנסיה," מספרת אשתו.
בבית שבנו במו ידיהם השירותים היו בחוץ, המקלחת במחסן... כבתים רבים נבנה הבית בשלבים, עד שעברו לגור בו.
אריה היה ב"הגנה" ככל תושבי הדר, ואף אשתו הצטרפה לקורסים כדי ללמוד להשתמש בנשק. באותה תקופה היו בהדר משפחות מעטות, פועלים שגרו באוהלים וכן חברי קיבוץ כרית - שחלק מבנותיו נישאו לתושבי הדר.
"טיפין"טיפין החלה הדר להתפתח, וכל אלה שרצו בהתחלה לברוח ממנה החלו לשוב," מסכמת לובה.
לאריה ולובה נולדו שני בנים ובת: דן, שמואל (מולה) ורינה. אריה נפטר ב*1988; לובה נפטרה ב19967 בת 82.
לובה ואריה מינקוביץ'.
שש הנפשות במשפחת זמודז'ק הגיעו להדר בשנת 1934. המשפחה מנתה סבתא וסבא (בתיה חיה ושמואל מינקוביץ), ההורים חנה (אלטה) וזליג זמודז'ק והילדים פנינה ומרדכי (מוטה). הם עזבו את פולין ועלו להגשים את החלום הציוני, להתיישב ולהקים בית בארץדישראל. סבא שמואל מינקוביץ זכה לחיות רק שלוש שנים בארץ ונפטר בשנת 1937. סבתא בתיה חיה האריכה ימים עד לשנת 5, ובמשך כל השנים עבדה במשק החי של המשפחה - וזאת בנוסף לעבודתה במשק הבית. סבתא היתה חכמה ומלאת מרץ, ותרמה רבות מניסיונה לסובבים. היא זכתה למות בשיבה טובה והשאירה אחריה שבעה נכדים ועשרים ואחד נינים. זליג זמודז'ק נולד בלחביץ אשר בבילורוסיה (רוסיה הלבנה, היום בלורוס) בשנת 1895. את חנה אלטה לבית מינקוביץ, ילידת שנת 1898 מהעיירה ביטן, נשא לאשה בשנת 1924. שם גם הקימו את ביתם ונולדו ילדיהם.
המשפחה עלתה לארץ והקימה את ביתה בהדר, וזליג זכה להגשים את עצמו בחקלאות. התנאים הקשים לא ריפו את ידיו. ראשית היה עליו להנשיר את הקרקע - שהיו בה שרידי חפירות של הצבא הטורקי - לעבודת האדמה. לאחר מכן הקים את משק החי ובמרכזו רפת חלב מצטיינת. זליג הצטיין בחריצותו. לילות כימים עשה בעבודה, ובנוסף היתה דלת ביתו פתוחה תמיד, וכולם ידעו לפנות אליו ברגע של מצוקה - אם כדי לבקש עזרה או עצה. הפרה מתקשה בהמלטה - פונים לזליג, ותמיד נענים. בערב פסח היו נאספים בחצר הבית רבים מתושבי הכפר להגעלת הכלים, כפי שנהג לעשות בכל כדי החלב וכלי החליבה. בתקופה שקדמה להקמת המדינה היה זליג פעיל ב"הגנה" ומהיחידים בכפר שידעו את מיקומו של ה"סליק", שם הוסתר הנשק. הוא גם היה בין אלה ששמרו על הנשק וטיפלו בו.
חנה עם בתה פנינה והבן מרדכי (מוטה) ושני ילדיו. ...-
-ף%-
חנה (אלטה) עם בתה פנינה והילדים.
זליג וחנה ניהלו בית מסורתי חם. תמיד נקבצו סביבם נכדיהם, שבילו את כל חופשותיהם בחצר המשק. עד היום, כשהנכדים עצמם כבר הורים לילדים, הם מרבים לספר על אותם זמנים ומקפידים לפקוד את הבית בהדר.
זליג נפטר בשנת 1980 וחנה נפטרה בשנת 1983. הם השאירו אחריהם בת ובן, חמישה נכדים ותשעה נינים, הגרים בנתניה ובפתח תקוה.
חימה ומשה פיטקובסקי הגיעו לארץ כניצולי שואה בשנת 6, אחרי מלחמת העולם השנייה. חימה הגיעה ממוסקבה, שם היתה מורה בביתיספר תיכון. משה הגיע לארץ מהעיר ביטן בבילורוסיה (בלורוס). הם נפגשו בארץ, נישאו והגיעו לקרוביהם בהדר, משפחות מינקוביץ-זמודז'ק: משה היה אחיה של לובה מינקוביץ'. תחילה גרו ברמתיים, ואחרי שבנו את ביתם בהדר - עברו לגור במשקם הקטן שכלל לול.
משה עבד שנים רבות בצרכנייה בגני"עם, עד צאתו לגימלאות. אז המשיך לפתח את הלול ולהגדילו.
לחימה ומשה נולדה בת יחידה, ורדה, שנישאה לישראל קירשנר. הם גרים בפתח תקוה ולהם חמישה ילדים.
חימה ומשה היו נעימי הליכות וידידותיים לשכניהם ולתושבי הדר. כאדם מסורתי התמיד משה לפעול למען בית*הכנסת בהדר. הוא נפטר בשנת 1983 בגיל 78. חימה עברה לגור עם בתה ורדה בפתח תקוה, ונפטרה בשנת 9 בגיל 74.
חימה ומשה פיטקובסקי.
חנה וארתור זליגמן חיו בגרמניה, בעיירה קטנה בשם דורינדורף, עד שהנאצים עלו לשלטון. רדיפת היהודים התבטאה תחילה בהחרמת בתי-העסק שלהם וברמזים ששוב אינם רצויים בגרמניה. חלק מיהודי גרמניה עלו אז לארץ-ישראל. רובם היו בעלי מקצועות חופשיים, וקבוצה מתוכם הקימה את המושב רמות השבים. הם בנו את משקם על ענף הלול, והיו הראשונים אשר השביחו את תרנגולות ה"לגהורן" בהטלה מירבית ובתצרוכת מזון קטנה, יחסית. בני משפחת זליגמן עלו ארצה בשנת 1935. עם חנה וארתור באו גם ההורים הקשישים, שגרו אתם עד סוף ימיהם. הם רכשו בית קטן ומגרש בהדר, שיפצו את הבית והתאימו אותו לצרכיהם ולטעמם, בנו רפת ויצרו משק חלב אשר ממנו התפרנסו.
בנם יצחק היה אז כבן שמונה ונשלח ללמוד בביה"ס בכפר מל"ל שבו למדו ילדי הדר ורמתיים. כשבגר נשאר במשק הוריו והשתלב בעבודה. במקביל לכך היה פעיל ב"הגנה". כאשר פרצה מלחמת העולם השנייה, והמוסדות הלאומיים קראו לבני הדור הצעיר להתגייס לבריגדה היהודית במסגרת הצבא הבריטי - נענה יצחק והתגייס. הוא הוצב בגדוד 178 של חיל התחבורה הבריטי, ותוך כדי שירותו הגיע לאירופה השסועה והמופצצת. לאחר שירות של שנה
18
וחצי חזר להדר למשק הוריו ולפעילותו ב"הגנה" כמדריך טירונים.
"ביתם ומשקם של בני משפחת זליגמן שכן ברחוב שבתיו דלילים ומועטים ורובו נטוע פרדסים, ועל כן נקרא הרחוב בשם רחוב הפרדס," כתב אפרים הרץ. "מעלתו של הרחוב היתה האויר הצח והנעים ביחוד באביב בפרות הפרדסים אולם חסרונו היה בכך שהיה מועד לפריצות. ארתור זליגמן היה מודע לכך, ודאג שבחצרו, בקרבת הרפת, יהיה כלב גזעי ועז נפש אשר יטיל את אימתו על גנבים שחשקה נפשם בפרי העץ מגנם." בעל הרפת עצמו העיד כי באחד הבקרים גילה שבלילה ביקרו גנבים במשקו ויצאו כשעמם ממיטב הפרות; רק מבכירה אחת נותרה לו לפליטה מכל הרפת שטיפח. רק אבל כפי שקורה לא אחת, הגנבים לא נתפסו. "יצחק זליגמן היה בין ראשוני המגויסים לצה"ל," רשם הרץ, "והשתתף בקרבות מגדיאל"ביר עדס. באייר תש"ח נשלח ללטרון, והשתתף שם בקרבות מרים ועקובים בדם על פתיחת הדרך לירושלים. בעקבות אחד מקרבות אלה הוכרז כנעדר.
למשפחת זליגמן נותרה בת רות וכשזו נישאה - זכו חנה וארתור לראות נכדים וקורטוב של נחת.
משפחת חורגל הגיעה להדר בשנת 1940, לאחר שמטוסים איטלקיים הפציצו כמה פעמים את תל-אביב. משה חורגל המשיך לעבוד בתיאטרון "המטאטא" בתל"אביב, והגיע להדר בעיקר בסופי שבוע כדי להיות במחיצת אשתו ובנו. דורי, הבן, הלך עם כל בני גילו לגן הילדים שהיה אז ליד בית-הכנסת.
"הדר של אותם ימים היתה כפר אמיתי," כתב דורי לימים. "הגירוי שבמראות, בצלילים, בריחות ובמגעים שאליהם נחשפתי היה עז ביותר. כילד נתפסה בעיני המציאות החדשה כעולם קסום וצופן סוד." כשהוא מבקש לספר על החוויה המרכזית שנחרתה בזיכרונו מאותם ימים, מתברר שהיתה זו הופעתה היומית של משאית האספקה שהגיעה לצרכנייה כשהיא עמוסה במצרכים. "אוטומשא" - כינו הילדים את המשאית. "קשה לתאר את התזזית שהיתה אוחזת בנו עם היטמע טרטור המנוע מרחוק," נזכר דורי. "באחת היינו כולנו מזנקים לעבר הגדר, לחזות בפלא היומי כשצריחות התפעמות בגרוננו."
ראשית ימי בית-הספר התקיימו בכיתה מאולתרת שהתארגנה ביזמת האמהות במבנה בחצר משפחת אושרוב. רק מאוחר יותר נשלחו הילדים לבית החינוך בכפר מל"ל. משפחת חורגל התגוררה תחילה בשכירות אצל משפחת בלוך ליד החורשה. משם עברו לבית משפחת רייך, ובשלב מאוחר יותר שכרו צריף ליד המרכז. "עד מהרה נרקמו קשרי ידידות אמיצים בינינו ובין תושבי הדר הוותיקים ייתר; מהם קשרים הנמשכים עד עצם היום הזה."
שבע שנים התגוררה המשפחה בהדר - שבע שנים שהיו משמעותיות ביותר בהתפתחותו של דורי. "פרידתי מהדר היתה מלווה בכאב נוקב," הוא מתוודה; "שארית ממנו, כך נדמה לי, נותרה בלבי עד עצם היום הזה." את הווי החיים באותה תקופה מתאר דורי בעזרת הבזקים שיש בהם תערובת של חיוך ועצב:
"מרים כהן נותנת בידי ליטר חלב מהביל הישר מן הרפת; יריב אורבוך משליך כידון; אביה של אסתר רייך, אושרוב האב, מובא מן הפרדס הסמוך על גבי אלונקה ופניו לבנים כסיד (זו היתה לי הפעם הראשונה שראיתי את זה'); בתיה אושרוב יוצאת עמנו ללקט פטריות אחרי הגשם; ניסן נבעט בפרסת פרדתו ופניו מוצפות בדם; בחצר ביתו מנסה מונס להסביר לי, הילד הסקרן, את פירוש המלה 'אלמנטרי"; אבא מנהל ויכוח פוליטי לוהט עם חיים אקסלרוד; אמא עומדת עם שולמית בצלו של עץ עבות - שתיהן בהיריון מתקדם - ומתלחשות (על מה?); יצחק לב מטפח בטורייה את גומות עצי ההדר שבפרדסו; 'לובקה' מצליח לכופף משהו שאף אחד אחר לא הצליח לכופף, וסגולה מחייכת: 'נו, מה חשבתם?'; מנשה כהן מכבד אותי
בתפוז זהב בעיצומו של קיץ(!); מינקוביץ רודף בחמת זעם אחרי דרורי בורלא כדי לעשות בו שפטים; רסיס הולך לבדוק את שעון המים; אהרונוביץ מגרש חבורת נחשים בבית-האריזה; יהודה גוטליב (אריאל) חוזר מבית-הכנסת בשבת; שבור קרסול, לאחר קפיצה נועזת מגג בית העם, אני מדדה נשוך שפתיים בחולות כשאחותי הקטנה נגררת אחרי; חיים אושינסקי עושה עפיפון ('טיארה'); צמח מתגלגל מצחוק; רננה אף פעם לא גומרת את האוכל; לגינה עשו קרחת נוראית; איציק בן מנחם (גוליבר) מרביץ לאחיו נפתלי; אתי ודבורה משחקות בקלאס; זוהר אלכסנדרוביץ מרביץ לכולם (ומפסיק רק כשיריב אורבוך בסביבה); אמנון בורלא מטפס עד קצה הצמרת; דרורי נשלף על ידי אבא מבור הביוב; תופסים תנשמות במעמקי הבאר; מרביצים לבני פיילהרט, והוא אף פעם לא בוכה; לאיתן אוהביה יש ילקוט חדש; מתחבאים עם עמלה בערמת חציר מנפני ישראל; הורי יושבים על המרפסת של הקופרים בערבו של יום קיץ לוהט, כשלפתע נכנס מישהו וצועק שתי מלים שהותירו את הנוכחים כהלומי רעם: 'ב ר ל מ ת!". בהמשך נולדה לדורי אחות - בלהה.
פרומה ומשה חורגל וילדיהם דורי ובלהה.
19
הבן איתן מספר: אמי רחל (לבית וויסרוט) ואבי הלל עלו מאוסטריה באמצע שנות ה-30. הם היו ממייסדי שדה נחום בעמק בית שאן: אמא עבדה בגן הירק ואבא - בשדות הפלחה.
באמצע שנות ה-40 הם עזבו את הקיבוץ והתיישבו ברמתיים. אבא המשיך לעסוק בחקלאות כטרקטוריסט, אמא עבדה אצל הירקנים שבמושבה. בתחילת שנות ה*50 הקמנו את ביתנו בכפר הדר. אבא עבר לעבוד על הטרקטור של הכפר, ואמא גידלה תות שדה ותרד בחלקת הקרקע הצמודה לביתנו.
גדלנו בבית שלושה ילדים: אנ, הבכוד - איתן; רונית האמצעית; ונורית אחותנו הצעירה. אבינו נפטר בטרם עת. בטרם מלאו לו שישים שנה נתקף בדום לב. נורית, אחותנו האהובה, נפטרה בגיל ו4 ממחלה ממארת; היא התגוררה בהדר עד סוף ימיה.
לימים התיישבתי בצפון, בקיבוץ שמיר; ובסוף שנות ה-80 עברתי לקיבוץ המעפיל אשר בעמק חפר. רונית התיישבה במושב בורגתא. מ-1971 עד 1987 נולדו לי ארבעה ילדים; באותן שנים נולדו לרונית 3 בנות.
זיכרונות טובים נשארו לי מהדר: האוירה הפסטורלית, ריח הפרדסים, הידידות והאחווה. גם כיום, אתרי עשרות שנים מחוץ לכפר, עוד שמורה להדר פינה חמה בלבי.
10
דינה ושמואל ידידיה
האגרונום שמואל ידידיה עסק בחקר ובפיתוח זנים שונים של הדרים ובהוראת החקלאות במקוה ישראל. הוא שאף להגשים את ערכי החקלאות בארץ"ישראל, ועם זאת - לפתח את ענף הפרדסנות על בסיס מדעי.
שמואל עלה ארצה מפולין בשנת 1914 בגיל 17, ולמד חקלאות בבית-"הספר החקלאי בפתח תקוה. מתוך רצון להתעמק בתחום ההדרים למד אגרונומיה באוניברסיטה בקליפורניה. כעבור שלוש שנות לימוד חזר לארץ, והתקבל לעבודה כמורה בבית"הספר החקלאי מקוה ישראל. שם ערך ניסיונות בעשרים וחמש כנות חדשות לעצי הדר, והקים מרכז לפעולה ניסיונית מסועפת בהדרים לפי הדוגמא הקליפורנית. ברשותו היה אוסף של מאה וחמישים זני הדר וביניהם התפוז הטבורי מוושינגטון, הוולנסיה האפילה והלימון יוריקה, המצטיין בפוריותו בכל עונות השנה. בין תלמידיו היו כמה מתושבי הדר לעתיד: ישראל אהרונוביץ והאחים יצחק ויוסף לב.
דינה (לבית פרידלנד) עלתה ארצה מאוקראינה בשנת 1922 עם הוריה, אחיה ואחותה. היא התיישבה עם בני משפחתה בירושלים. את שמואל הכירה בזמן שעבדה במקוה ישראל במשתלה, ובשנת 1929 נישאו. לבני הזוג ידידיה נולדו שתי בנות: בת-"שבע ויהודית. בזמן שהתגוררו במקוה ישראל רכש שמואל שישה עשר דונם אדמה בהדר, ונטע בפרדסו מהזנים שפיתח. לעתים קרובות היה מגיע ממקוה ישראל להדר כדי לעקוב אחר התפתחות הפרדסים הצעירים, ותוך כדי כך היה מדריך את חקלאי הדר שבאו לבקש את עצתו של המומחה לפרדסים. שמואל ודינה תיכננו לעבור להתיישב בהדר כשהמקום יתפתח, אולם התכנית לא יצאה אל הפועל. בשנת 1939 נפטר שמואל, שלא זכה ליהנות
מפרדסו ולהתיישב בהדר כפי שחפץ.
אחרי מותו עזבה דינה יחד עם בנותיה את מקוה ישראל ועברה לירושלים, שם היו בני משפחתה. ועם זאת, דינה לא ויתרה על חלומו של בעלה. בכספי הפיצויים שקיבלה ממקוה ישראל בנתה בית בהדר, והמשיכה לטפל בפרדס על סמך הידע והניסיון שרכשה מהתבוננות בבעלה. היא שמרה על הפרדס מכל משמר. לא היה זה מבצע פשוט לאלמנה צעירה המטופלת בשתי בנות קטנות, אולם היא הפשילה שרוולים ויצאה לעבודה תוך כדי הקפדה על טהרת העבודה העברית. בשלב מסוים העסיקה דינה את יחיאל אורבוך כמנהל הפרדס. "אדם ישר ואמין, ואפשר היה לסמוך עליו," אומרת בת"שבע. בעוז רוח ניצבה בפני יכין-חק"ל, עמדה על זכויותיה ו"הוכיחה שגם אשה יכולה לגדל פרדס לתפארת", אומר חתנה יהודה. חלק מהזמן התגוררה בירושלים, וכדי להקל על המצוקה השכירה את הבית בהדר. בין הדיירים שגרו בו היה מישה ולצר. גם בתקופות שבהן לא התגוררה בהדר הקפידה להגיע למושבה כדי לראות מקרוב כיצד מתקדמת העבודה. דינה היתה בקיאה בכל הפרטים והנהלים, עמדה על מה שמגיע לה, ונלחמה על דברים - כמו על התור בקטיף כשהיא נאבקת על זכותה. מעולם לא עלה בדעתה לעקור את הפרדס ולמכור את האדמה, אפילו בתקופת המשבר של מלחמת העולם השנייה. "אמא החזיקה את הפרדס בציפורניים," אומרת בתה בת-שבע. "הזמנים היו קשים, ובכל זאת אמא שמרה על הפרדס ולא חשבה כלל למכור אותו.
"בערוב ימיה עברה דינה להתגורר בהדר. היא השתלבה בחיי החברה, המשיכה לפתח את הפרדס וטיפחה גינת נוי פורחת בחצר ביתה. היא נפטרה בשנת 1984. לאחר מות האם עברה בתה, בת-שבע, לגור בהדר בבית שבו גרה אמה בשנותיה האחרונות. לבת-"שבע וליהודה זילברמן שתי בנות ושלושה נכדים. הם מממשיכים לטפח את הפרדס. גם הבת השנייה, יהודית, שבה להדר, והיא מתגוררת בבית שבנתה על החלקה שקנו הוריה, סמוך לבית שנבנה בראשית שנות ה-40. ליהודית שתי בנות
מנחם יוכט בפרדס ישפה.
בהכשרה. חיה עלתה מפולין ב*1934.
הם הגיעו להדר ועבדו בפרדס משפחת ישפה כולל בקבוצת
הקיבוצים "כרית" ו"מחר", שהיו בפלוגות עבודה בהדר.
הפרדס קיבל מים מהדר. גם רסיס, מזכיר הכפר עבד חצי
שבוע בפרדס וחצי שבוע במזכירות הדר.
הפרדס, בשטח של 160 דונם, ניטע בזמנו על-ידי שיפר
ונקנה עלידי משפחת ישפה. יוכט זוכר נסיונות חריש
מחרשה בכבל הלוך וחזור .
בארגזים (בוקסות). יוכט גר מספר שנים בצריף בפרדס
ואתריכך עבר לגור ברמתיים וחזר להדד. הוא עבד במועצה
אבו קישק וקיבל פרס עובד מצטיין. שנים רבות התמסר
מנחם לבית-הכנסת בהדר ודאג לקידומו.
: חיה היתה פעילה בשטח הציבורי.
האיל . 7 בתו הבכורה נפטרה והשאירה שתי בנות. לבתו השניה שלושה בנים, הגרים ברמתיים.
12
אברהם, אבי המשפחה, נולד בביאליסטוק ב-1864 ולמד בישיבת וולוז'ין. הוא עבד בסחר בברזל באודסה, שם הצטרף לחובבי ציון. בביקורו בארץ"ישראל קנה אדמה בנס ציונה. בשנת 1905 עלה והתיישב בירושלים, שם בנה את טחנת הקמח המודרנית הראשונה בארץ. לאחר מכן התיישב על אדמתו, בין נס ציונה לרחובות, נטע פרדס והיה מחלוצי הפרדסנות העברית. הוא עיבד את הפרדס יחד עם כמה פועלים יהודים - מה שלא היה רגיל אז. לפני מלחמת העולם הראשונה ייסד את אגודת "פרדס" ולאחר הכיבוש הבריטי - את "החברה לפרות יפו" יחד עם ש' טולקובסקי. הם עסקו ביצוא פרי ההדר לאירופה. כן פעל לטובת עבודה עברית בפרדסים. אברהם ישפה היה בין מייסדי כפר הדר, והיה יו"ר כפר הדר עם היווסדו. הוא קנה מאה דונם קרקע (כיום פרדס חן, בין הספורטן לבתי רח' העמק) ונטע פרדס יחד עם בנו, דוד ישפה.
לאחר מותו בשנת 1932 תרמה המשפחה לזכרו ארבע מאות לירות, וכפר הדר הוסיף עוד מאה לבניית בית העם בהדר, שהיה אז בניין מפואר, בנוי בטון, ששימש גם כבית הגנה ליישוב (כיום מחצית קומה א המזרחית ב"מרכז האמנויות").
דוד ישפה נולד באמצע שנות ה-90, ועלה לארץ עם אביו בשנת 1905. יחד עמו נטע ועיבד את הפרדס בנס ציונה. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה שירת בצבא הטורקי. בגמר המלחמה נסע לקליפורניה ללמוד גידול הדרים. בחזרו לארץ עסק בשכלול האריזה בפרדסים ובשיווק הפרי יחד עם אביו. הוא סייר בפרדסים ובבתי-האריזה מחדרה
דוד ישפה (במרכז) והמזכיר רסיס (משמאל) ליד המשרד. שהיה בבית העם - "בית אברהם"
ועד גדרה במכוניתו - אז היה זה כלי תחבורה יוקרתי - כשהוא מדריך את העובדים ומארגן את טעינת הפרי בתחנות הרכבת ובמחסני הנמל. בערב שב למשרדו ותיאם את עבודת המנגנון העונתי המסועף, שמנה מאות עובדים, באריזה ושיווק הפרי ובקשר עם הפרדסנים.
בסוף שנות ה-"30 ובמשך מלחמת העולם השנייה עברו דוד ובני משפחתו לגור בפרדסם בהדר בצריף נאה שעמד בכביש השרון ליד רח' העמק.
עם קום המדינה, עבד דוד בשיקום הפרדסים הנטושים ובהעברתם להתיישבות. בנו אבנר היה טייס בצה"ל. דוד נפטר בשנת 1954.
לקקק-
- אושב הזר
כבזו מזמן בזה להשתתף בהנחת אבן פנת היסוד לבניו .-בית אברהם" שוקס לזכרו. של ר' אברהם ישפה ז'ל. "י"ר המושב בעברי הטכס יתקייס ביום ג' לשבוע - ה זחוה"ם סכות, כ' תשרי תרצ'ד סו | || || אוקסובר 1935 בשעה 4 אחה'צ על המגרש שנקבע ל.בית אברהם* בפנת
רחוב הייסי בסושב הדר. בכל הכבוד : הוערה להקמת זכרון לרי אברהם ישפה זיל, בהרר. 5
הזמנה לטקס הנחת אבן פינה ל"בית אברהם" על שמו של אברהם ישפה ז"ל
13
מנשה כהן עסק במסחר בעסק המשפחתי (סחר בקפה ובתה בכל מזרח אירופה), וביקר בארץ פעמים מספר כדי לבדוק את אפשרויות העלייה. בשנת 1938 עלה ארצה עם אשתו, אסתר, עלימנת להשתקע ולחיות מחקלאות. בעקבות אחיו, אפרים כהן, עזב את אירופה בעוד מועד וניצל מזוועות השואה. רוב בני משפחתם, שנותרו בגולה, לא הספיקו להימלט בעוד מועד - ונספו.
עוד בשנת 1932 רכש אחיו אפרים בעבורו קרקע בהדר ונטע פרדס, בנוסף לבית גדול שבנה בשבילו בתל-אביב.
מאז עלייתו ארצה עסק מנשה בחקלאות, אף"על"פי שמעולם לא רכש הכשרה כלשהי בתחום זה. הוא היה איש עבודה, ואת פרדסו שהצטיין כאחד היפים באזור - טיפח במו ידיו. פרדס זה, המשתרע על פני ארבעים דונם אדמה בהדר, מעובד ונותן פרי עד עצם היום הזה.
אף"עליפי שהיה אמיד ובעל נכסים, לא שכח מנשה את תקופת הרעב הקשה שעבר ברוסיה במלחמת העולם הראשונה, (שם שהה שנים מספר בעסקי המשפחה, שמרכזם היה בוורשה). אורח חייו היה כשל פועל חקלאי מן המניין, פשוט ולא ראוותני. הוא הקפיד לטשטש את ההבדלים בינו ובין מי שהפרוטה אינה מצויה בכיסו. מנשה היה אהוד ומקובל על תושבי הדר, ולא אחת סייע לשכניו בהלוואה לצורך רכישת אדמה או מימון חתונה. מעולם לא תבע את כספו בחזרה: מי שיכול, החזיר את ההלוואה; ומי שהתקשה - נשכחה ההלוואה.
מנשה עסק גם בפעילות ציבורית, ותרם רבות לקהילה בהדר ובהדרירמתיים כחבר המועצה המקומית בשנות ה-50. פעילותו התאפיינה בעשייה למען הקהילה, ובדרכו הצנועה והשקטה התרחק מהעסקנות הפוליטית ומהפרסום. מנשה
היה ממקימי סניף "בני ברית" בהוד השרון, ויחד עם האחרים יזם וביצע פעולות.רבות בתחום החינוך והרווחה, כגון סיוע בבניית מוסדות חינוך. כמו כן התמנה על ידי שר האוצר לשמש כחבר בוועדות הציבוריות המייעצות לפקידי השומה. אסתר לבית מקובר, אשתו של מנשה, הינה בוגרת האוניברסיטה בוורשה במתמטיקה ובפילוסופיה. היא הצליחה להתקבל ללימודים ולסיימם בהצלחה, אף-עליפי שבאותה תקופה יהודים לא התקבלו לאוניברסיטה. הודות לרצונה החזק ולעקשנותה הצליחה לגבור על המכשולים.
לאחר שעלו ארצה עם שני ילדיהם, לילי ואלי (אלכסנדר), התגוררו אסתר ומנשה זמן מה בתל-אביב. כשהושלמה בניית הבית בהדר, עברו להתיישב במושבה. מנשה עבד בפרדס, ואסתר השקיעה את כל מרצה וזמנה בטיפוח הבית והמשפחה. מנשה כונה בפי תושבי הדר "הג'נטלמן הכפרי", משום שלמרות ניסיונותיו לטשטש את מעמדו הסגירו אותו הנימוס שנהג כלפי הבריות וההופעה הנאה שעליה שמר. בחיי היומיום לבש בגדי עבודה, אך כשנסע לתל-אביב לטפל בעסקיו נהג ללבוש חליפות. "הוא אהב את חיי הכפר, ואת האויר הצח של הכפר," אומר בנו אלי. "בשובו מנסיעותיו היה מתלונן שהאויר של תל-אביב אינו נקי כמו בהדר."
לילי, בתם של אסתר ומנשה, מורה לביולוגיה, מתגוררת בירושלים עם בעלה, המהנדס נפתלי גולדשמיט, ועם שלושת ילדיהם. הבן, אלי; נשוי לרחל (ממשפחת זון) ולהם שלושה בנים ושלוש בנות. עם פטירתו של מנשה בשנת 1982 חזר אלי, אגרונום במקצועו, להדר ושיקם את הפרדס ה"זקן" של אביו. כאביו בשעתו עובד אלי עד היום בפרדס במו ידיו ללא פועלים. כדי שהפרדס יהיה רווחי, החליף את מערכת ההשקיה המיושנת במערכת טפטוף ודישון ונטע זנים חדישים.
אסתר (אדג'ה) ומנשה כהן וילדיהם לילי ואלכסנדר (אלי).
רחל ואלי כהן וילדיהם נטע, רועי, מעין, עדי, עמרי ואלעד.
155
מרים ואפרים כהן עם עמיחי ותמר, 1955.
אפרים נולד ב-1896 בוורשה למשפחה אמידה שעסקה ביבוא ויצוא. לאחר שסיים בית-ספר תיכון למסחר, עבד בעסקי המשפחה שהיתה בעלת זכות לסחור ברחבי רוסיה הצארית ובמסעותיו עבד גם בסניף בטשקנט.
עם התגברות האנטישמיות בפולין החליט שעליו לעלות לארץ"ישראל, וכהכנה לכך למד בבית-ספר גבוה לגננות בצ'נסטוכוב וסיים אותו בהצלחה. הוא עלה לארץ ב*1920, בדרכון עם אישור כניסה מזויף. בהגיעו ליפו הופנה מיד למקוה ישראל כבעל מקצוע מבוקש, ושם הצליח בעבודתו כמורה לגידול ירקות ומנהל הענף. הוא התמיד בתפקידו זה עד 1932, הכניס גידולים חדשים (כמו תות שדה ואגוזי אדמה) וחידושים רבים שטרם נודעו אז בארץ, כולל תעשיית שימורי ירקות.
מרים לב, ילידת 1900, עלתה לארץ בשנת 1921 כחלוצה למשפחתה הענפה מסוקולוקה שבפולין, ששם עסקו
מרים ואפרים כהן עם עוזי וידידה, 1955.
בחקלאות במושבות הצאר. מרים עבדה בארץ בחבורות חלוצים בכרכור ובנהלל, ואחר כך למדה בבית-הספר לכלכלת בית בהנהלת חנה מייזל בתל"אביב. לאחר נישואיה ב1922 עבדה בגן הירק במקוה ישראל. היא הצליחה להעלות את אחיה יוסף ויצחק, ובהמשך עלו גם הוריה ושתי אחיותיה דבורה אוסוביצקי (אסף) ורחל רייף. משפחת לב המסועפת נטעה פרדסים בבני ברק ואחר כך בהדר ובקדימה.
בשנת 1927 התארגנה הקבוצה שקנתה קרקע פרטית בעזרת יהושע חנקין, ובתוכה גם מרים ואפרים כהן. כך נוסד כפר הדר. הם קדחו באר ובנו בריכה, ובשנת 1929 ניטעו פרדסי הדר בעזרת האחים יוסף ויצחק לב, שאף הם התיישבו במקום.
אפרים ומרים כהן התיישבו בהדר בשנת 1932 עם ילדיהם עמיחי בן השבע ועוזי בן השלוש. משקם כלל עשרים דונם פרדס צעיר, רפת, לול וגידול ירקות.
ממשפחתו הגדולה בוורשה הצליח אפרים לשכנע רק את אחיו מנשה להשקיע בארץ, ונטע למענו ארבעים דונם פרדס בהדר - בנוסף לבית גדול שבנה בעבורו בתל-אביב. בעידודו של אפרים עלה גם מנשה לארץ והתיישב עם משפחתו בהדר בשנת 1940. שאר המשפחה - הורים, שני אחים ושלוש אחיות - נספו בשואה עם משפחותיהם. כשהתיישבו בהדר בשנת 1932 היה הפרדס בן שלוש וטרם נשא פרי. ההכנסה העיקרית היתה מגידול ירקות, בייחוד מינים שהיו נדירים אז: ריבס, חזרת, ארטישוק, בטטות, תרד, סלרי, לוף ועוד. הלול, הרפת, הגן ועצי הפרי סיפקו את כל צרכי הבית בשפע. מרים ידעה להכין בעצמה תוצרת חלב ולאפות חלות לצרכי המשפחה בתנור מעל הפתיליה. בקניות היה עליהם להסתפק במועט.
המשפחה גרה בצריף שנבנה מקרשים של ארגזי "ליפט" שהביאו עולים מאירופה, ובו שלושה חדרים, מרפסת סגורה, מטבח ושירותים (סה"כ חמישים וחמישה מ"ר). באחד החדרים גרו שני פועלים שעבדו במשק, ובמרפסת היתה ספה שעליה לנו מרצים ובדרנים שהגיעו להופעה בהדר - וכן עולים שאך באו ולא מצאו מקום לינה.
את הצריף האירו בעששיות נפט, מכיוון שהחשמל טרם הגיע להדר. אפרים ניגן במנדולינה, ונזכר בנעימות האופרות ששמע בצעירותו בוורשה. בבית היה גם פטיפון ידני, מהבודדים שהיו אז בהדר, ומספר מועט של תקליטים - בעיקר חזנות ושירי עם מהארץ ומחוץ-לארץ. כשהגיע חשמל להדר בשנת 1937 רכשו גם רדיו שהיה מהבודדים בכפר, בנוסף לרדיו הציבורי שהוצב בבית העם, ומדי ערב נהרו לשם פועלי הדר ומתיישביו לשמוע חדשות וקצת
שירים ומוסיקה, והילדים האזינו ל"פינת הנוער" ששודרה פעמיים בשבוע.
בזכות הידע והחריצות, החלו אפרים ומרים לגדל ירקות בקנה מידה נרחב במושגים של אז. בשטחים שחכרו גידלו בעיקר מלפפונים, דלעת, תפוחי אדמה וירקות מוקדמים שגידלו תחת זכוכית (טרם היה פלסטיק). בייחוד עסקו בגידול מלפפונים להחמצה בשטח של כעשרים דונם, ושיווקו כ*2,000 פחים גדולים - וזאת לפני שהיו בארץ בתי-"חרושת לשימורים. ההכנסה איפשרה להם לעבור מהצריף שבו גרו לבית שבנו בשנת 1937. העבודות בפרדס ובשטחי הירקות נעשו בעזרת פועלים, חלוצים מגרעיני הקיבוצים ששהו בהדר ואחר כך עלו להתיישבות בכפר מנחם, גבר-עם, ניצנים, עין-דור, גזית, בית קמה ועוד. העבודה העברית היתה ערך מקודש בחייהם של מרים ואפרים, ועם כל תושבי הדר שמרו על עיקרון זה גם בשנים הקשות. הם הצטערו מאוד בשנים האחרונות לחייהם, כשבפרדסי הדר נאלצו להעטיק זרים בקטיף. הפרדס פירנס את המשפחה בכבוד במשך שנים רבות, להוציא שנות מלחמת העולם השנייה, שאז פסק היצוא לאירופה. שנה אחת אף נאלצו לתלוש את הפרי ולהצניעו בקרקע, ושנים מספר ניצלו רק את קליפות התפוזים להפקת שמן"אתרי. כל השנים התגאה אפרים בפרדס המצטיין, וסירב לשנות את יעודו. הפרדס התחסל רק לאחר מותו, ונחמתו היחידה היתה ששמונת נכדיו יוכלו לבנות את ביתם על אדמתו.
מרים ואפרים זכו לחנך את ילדיהם לעסוק בחקלאות. עמיחי הבכור המשיך בהדר, ועסק במשרד החקלאות בהדרכה ומחקר בצמחי תעשייה. עוזי, חבר קיבוץ גדות, עסק בניסויים והדרכה בגידולי מספוא באזור. ד"ר עמיחי
כהן נשא את ד"ר תמר (מראני), מומחית במדעי המזון במשרד החקלאות ומרצה בפקולטה לחקלאות ברחובות, ונולדו לו שלושה ילדים: אילן, ורד ונורית - כולם תושבי הדר. תמר נפטרה בשנת 1984. עוזי נשוי לידידה (פרנקל), ולהם חמישה ילדים: סיגל, אביב, צורית, שחר וצפריר רובם בהדר.
אפרים היה יושב ראש ההנהלה של מוסדות כפר הדר כמעטי
מאז היווסדם עד פרישתו בשנת 1990. הוא אף מדד את כמות הגשם בהתמדה מאז שנת 1932.
מרים ואפרים היו חברי ההסתדרות הכללית מיום היווסדה. אפרים נבחר ליקיר ההסתדרות בשנת 1991 וליקיר הוד השרון בשנת 1994. מרים נפטרה בשנת 1986, בגיל 86. אפרים נפטר בשנת 1994 בשנתו ה-99, וזכה לשמונה נכדים ותשעה נינים.
אילן ורד ונורית ילדי עמיחי ותמר, 1967
[עמוד זה מכיל בעיקר תמונות; לא זוהה טקסט משמעותי בזיהוי האופטי.]
בני משפחת לב היו חקלאים יהודים בפולין במושבות "פלשתינה איזקה" שהצאר ניקולאי הושיב בהן חיילים משוחררים. כשגדלו הילדים עברה המשפחה לעיירה סוקולוקה כדי לתת להם חינוך יהודי.
חנה ומשה הגיעו לארץ ב"1929 עם בתם דבורה. קודם לכן שלחו את בניהם יוסף ויצחק לב ללמוד במקוה ישראל, שם גרה בתם מרים (שעלתה ב19217) עם בעלה אפרים כהן. בתם רחל עלתה גם היא לפניהם, למדה בבית"הספר החקלאי בנהלל ואחר כך עבדה במקוה ישראל ובהדר והתיישבה בקדימה. לאחר בואם התיישבו משה וחנה לב בבני ברק, שם נרכשה קרקע למענם והבן יוסף נטע בעבורם פרדס. בבואם הקימו משק. גם בהדר נרכשו עשרים וחמישה דונם לפני בואם, והבנים יוסף ויצחק נטעו בה פרדס יחד עם שאר פרדסי הדר שנטעו קבוצת "פועלי לב".
ואולם עיקר הקשר להדר נבע מכך שהבנים והבנות ומשפחותיהם התגוררו בה. כך יש להבין את העזרה בבניית בית-הכנסת. בצעירותו למד משה עם הרב הראשי לישראל דאז, הרצוג, בישיבת וולוז'ין ובעזרתו השיג תרומה נאה לגמר בית-הכנסת. כמו כן תיכנן ותרם את חלונות בית*הכנסת עם הזכוכיות הצבעוניות,
לימים עברו בני הזוג לגור שנים מספר בהדר במשק של בנם יצחק, ולאחר מכן הצטרפו ברעננה לבתם דבורה ולבעלה זאב אוסובוצקי. בנם של דבורה וזאב, אליהו אסף, נשא את נעמי אקסלרוד והם התיישבו בהדר; בנם השני, אבינועם, גר עם אשתו תמר בעומר. חנה נפטרה ב-1961 והיא בת 87. משה נפטר ב"1963, בגיל 97.
יוסף לב נולד ב*1907 בסוקולוקה שבפולין, עלה לארץ ב*1924 ולמד במקוה ישראל, ששם גרו אחותו וגיסו, מרים ואפרים כהן, המורה לגידול ירקות וממייסדי הדר. לאחר סיום לימודיו,
משפחת יוסף וז'ניה לב ומשפחת יצחק ובתיה לב ותמר כהן
בי1926, רכשה משפחת לב עשרים וחמישה דונם קרקע לנטיעת פרדס.
יוסף ואחיו יצחק נטעו בשנים 1931-1929 כשלוש מאות דונם פרדסים בהדר בעבור מתיישבים שרכשו קרקע וטרם התיישבו בעצמם. הם אירגנו קבוצה שנקראה "פועלי לב", ודאגו להם לצריפי מגורים ומטבח פועלים (לימים התיישבו רובם ברשפון). יוסף ויצחק לב נטעו את השדירות ברחובות הדר. את עצי הפרדס השקו אז בבורות או "צלחות" מסביב לכל עץ; את המים הוליכו בתעלות בטון שחילקו את המים לתלמי עפר ומהם ל"צלחות". יוסף הצטיין בתכנון ההשקיה שלפיה נטעו את שורות העצים. היתה לו טביעת עין ליישור הקרקע, שנעשה אז בעבודת בהמות, ובהתאם לשיפוע הדרוש סודרו התעלות והתלמים. לאחר שלוש שנות נטיעה בהדר נסע לשנתיים לצרפת ולמד חקלאות. בינתיים טיפל אחיו יצחק בפרדסים שבאחריותם.
בחזרו כאגרונום ייסד יוסף את חברת "נטר" שהעסיקה בוגרי מקוה ישראל. ב*1934 הציג את שיטת "ההשקיה הקליפורנית" - המתבססת על צינורות בטון הטמונים בקרקע. עבודתו בנטיעת פרדסים התרחבה אז גם לצפון השרון, ושכלולים רבים בהשקיית הפרדסים היו פרי המצאתו. הוא המשיך בנטיעת "פרדס בחיסכון" ליד הדר ובמקומות רבים בארץ. לאחר קום המדינה עבד יוסף ביכין-חק"ל, והצליח לארגן גני ירקות וגידולי תעשייה בשטחים גדולים שנועדו לפתור את המחסור בירקות ולספק תעסוקה לעולים. הוא השתלם בארצות-הברית והוצב כנספח החקלאי הראשון בה. לאחר מכן עסק בסיוע לחוץ-לארץ ונטע פרדסים במדגסקר. גם בשנים הבאות היה קשור להדר, ונהג לבקר כאן עם משפחתו, אשתו ז'ניה ובנותיו תמר ורחל.
תמר נפטרה ב-1972 ויוסף נפטר ב*1994.
בתיה ויצחק לב ובניהם אורי, עודד ואילת עם ההורים משה וחנה לב, 1954.
יצחק לב, מראשוני המתיישבים בהדר, ניהל חלק גדול מפרדסי הדר יחד עם אחיו יוסף. הוא נולד בשנת 1910 בפולין; האב, משה, החל לשלוח את ילדיו זה אחר זה ארצה על"מנת ללמוד חקלאות ולהשתתף בבניית הארץ. יצחק עלה ב"1926, והצטרף לאחותו מרים ולבעלה אפרים כהן; וכן לאחיו יוסף. כאחיו קיבל גם הוא מילגה מטעם הברון רוטשילד, והשתלב בלימודים ובהכשרה חקלאית במקוה ישראל. עוד בהיותו תלמיד התקבל יצחק לשורות ה"הגנה". הוא סיים את לימודיו בשנת 1929, אך עקב המאורעות נדחה טקס הענקת התעודות ב... עשרים שנה.
עם סיום לימודיו הצטרף יצחק לאחיו יוסף כדי לעזור בפרנסת המשפחה - שעלתה והתיישבה בבני ברק - גידלו ירקות, ובעיקר שעועית צהובה וחזרת, בשטח של עשרה דונמים. יצחק מספר: "במוצאי שבת הייתי נוסע לתל"אביב על אופניים, ומוכר
0
את התוצרת. פדיון היום הסתכם בשלושים ושתיים לירות, סכום עתק באותם ימים. למעשה המשפחה התקיימה מהירקות האלה" - וממוצרי החלב שיצרה האם, חנה, מהחלב שהניבה הפרה שברשותם.
עוד בשנת 1927 רכש יצחק מחנקין עשרה דונמים אדמה בכפר הדר תמורת שבע לירות, בתשלומים. כעבור שנתיים רכשו עשרה דונמים נוספים מהשופט מני; הפעם שילמו חמשדעשרה לירות. יוסף ויצחק עברו להדר, והחלו בנטיעת פרדסים בשטח המשפחה וגם בשטחי מתיישבים אחרים שגרו מחוץ להדר: אפרים כהן (הגיס), קלריך, אבטיחי, האחיות קיט, שלום, וילובסקי, אורבוך ורייזברג, כשלוש מאות דונם פרדסים בסך הכול; רובם הגיעו להדר כשהפרדסים החלו להניב פרי.
האחים הקימו צריף במרכז הכפר (כיום - המרפאה), ושיכנו בו את הפועלים שהעסיקו, על טהרת העבודה העברית. הצריף שימש את הפועלים כמקום לינה, מטבח, וגם מרכז חברתי ובית"כנסת. במטבח הועסקה מבשלת תמורת שלוש לירות, מגורים ומזון. מוצרי המזון נקנו מדי יום ביומו, כי מקרר עדיין לא היה. האחים היו קונים את המצרכים בסיטונות בתל-אביב. את מוצרי החלב הוביל לכפר בעגלה רתומה לחמור פנחס קוזלובסקי - לימים שר האוצר פנחס ספיר. הקצב קאופמן היה מוביל את הבשר בסוס וכרכרה. הפועלים היו שבעי רצון מתנאי העבודה שלהם: השכר היומי היה עשרים גרוש, ועלות יום כלכלה היתה כשישה גרושים.
משנת 1932 עבר ניהול הפרדסים לידיו של יצחק: יוסף אחיו נסע לצרפת כדי להשתלם בחקלאות. עד שנות ה-50 לא היו בתי"אריזה מרכזיים, ולכל פרדס היה בית*אריזה משלו. יצחק בנה בית"אריזה גדול, ובנוסף סככה לנגרים להתקנת התיבות ולסגירתן. בשנת 1936 נשא יצחק לאשה את בתיה פופקו, מבנות קיבוץ כרית. "זה לא היה קל, היו מתחרים לא מעטים," מספר יצחק. "היא היתה יפהפייה; אפשר לתאר אותה כמלכת היופי של ישראל."
"בשנה הראשונה התגוררו בני הזוג בבית שכור. לאחר מכן עברו לבית שיצחק בנה, בקומה שמעל בית-האריזה. נולדו להם שלושה בנים: אורי, עודד ואילת. כאשר עברו לבתי"אריזה מרכזיים, שיפץ יצחק את ביתיהאריזה שלו והפך אותו לבית"מגורים להוריה של בתיה, שהגיעו ארצה בזמן מלחמת העולם השנייה. יחד עמם עלה גם קרוב משפחה נוסף, ילד בן 1 בשם יוסי סער. יצחק ובתיה גידלו את הילד עם שלושת ילדיהם. כיום הוא חבר קיבוץ גת בדרום, ושומר על קשר עם משפחת לב. ילד נוסף שאימצו לשנים מספר היה יוסי דינסמן: אמו נפטרה בהיותו בן שנתיים, ועד שאביו התחתן שנית חי הילד בבית משפחת לב. הקים משפחה בקיבוץ דפנה, וגם הוא שמר על קשר עם משפחת לב (נפטר ב*1996).
הבנים של בתיה ויצחק שירתו שלושתם בחילות קרביים בצה"ל.
לאחר חשירות בצה"ל למדו בארצות"הברית: אורי סיים לימודי טכנולוגיה של המזון; עודד למד מנהל עסקים והנדסת מכונות; ויחד הביאו ארצה את רעיון הקפאת הירקות, ויסדו את חברת "סנפרוסט" באשדוד. גם הבן השלישי, אילת, למד מינהל עסקים והנדסת מכונות - וכיום הוא בעל חברה ליצוא ציוד מכני כבד בארצות"הברית. במלחמת יום כיפור הגיע ארצה והשתתף בקרבות.
בשנת 1986 נפטרה בתיה לב לאחר מחלה ממושכת. יצחק קיים את צוואתה, ומצבתה עוצבה בפשטות. הוא גם תרם לזכרה חלקים במבנה הכניסה לבית-העלמין. יצחק היה פעיל ב"הגנה", בייחוד ברכישת נשק ובאחריות ל"טליקים". הוא שירת כנוטר והשתתף במלחמת הקוממיות כמקלען בהדיפת התקפה של כוח עיראקי על ראש העין. עד היום הוא ממשיך במסורת המשפחתית, ודלתו פתוחה בפני כל מי שנזקק לסיוע.
הורי בתיה לב קילה ושמואל פופקו שהגיעו להדר מהפרטיזנים ברוסיה הלבנה ב19467.
רחל, בתם של חנה ומשה לב ואחות ליצחק ויוסף לב ולמרים כהן, ממייסדי הדר, עלתה לארץ ב-1928 מסוקולקה שבפולין, ולמדה בבית*הספר החקלאי בנהלל. לאחר מכן עבדה במקוה ישראל.
ישראל רייף היה חלוץ שעלה ארצה מבסרביה. גם הוא בא למקוה ישראל, ושם הכיר את רחל והשניים נישאו.
בשנת 1933 הגיעו בני הזוג רייף להדר, ועבדו במשקי קרוביהם, כהן ולב. ישראל נטע יחד עם גיסו אפרים כהן את פרדסו של אחיו, מנשה כהן, וטיפל בו כארבע שנים.
ישראל היה נגר מצטיין בקבוצת האריזה בהדר. בעונת הקטיף, כשטהשתחרר מעבודתו בפרדס הצעיר, הועסק בנגרות.
רחל וישראל רייף ובתם בינה עם מרים, עמיחי ועוזי כהן.
בשנת 1937 עברו רחל וישראל לקדימה והקימו משק משלהם. הם נטעו שם פרדס, ובאותה עת טיפלו גם בפרדסו של האח, יוסף לב. מאחר שהפרדסים הצעירים לא דרשו טיפול בחורף, שבו רחל וישראל כל חורף להדר, וישראל המשיך לעבוד כנגר בקבוצת האריזה. כך נהגו במשך כמה שנים, עד שהפרדס בקדימה החל להניב פרי.
בהדר נולדו בתם הבכורה בינה ובנם אברהם. מאוחר יותר, בקדימה, נולדה בתם דרורה. כל ילדיהם התיישבו בקדימה.
ישראל נפטר בשנת 1962, בהיותו בן 59. רחל האריכה ימים אחריו: היא נפטרה בגיל 87 בשנת 1991.
21
דוד, בן דוד של יצחק ויוסף לב, מרים כהן (ושאר בני משפחת לב), עלה לארץ מסוקולקה בשנת 1934. במשך כמה שנים עבד בקיץ בפרדסי הדר, ובחורף היה נגר בקבוצת האריזה בהדר. אחר כך הקים ברמתיים מפעל למרצפות יחד עם שותפים. במהלך מלחמת העולם השנייה התגייס לצבא הבריטי ושירת ביחידת הגנה אנטי אוירית. לאחר שחרורו התחתן עם אסתר (אדלה), ועבד שנים רבות במרכז לתרבות. ב"1984 נפטר בגיל 74.
דוד היה חבר בגרעין להתיישבות שעלה לרשפון, אך ויתד על זכותו לטובת אחותו אסתר - שעלתה לארץ ב-1937, ועבדה שנים מספר במשק של מרים ואפרים כהן. אסתר ובעלה חיים טרטצקי, שהיה חבר הקיבוץ רמת הכובש, התיישבו ברשפון; וגם בנם ובתם הקימו שם את ביתם.
בני משפחת לייסנר עלו מגרמניה בשנות ה*30.
דוד, האח הבכור, התגורר עם אשתו דבורה בהדר וניהל את הפרדסים של משפחת גרינברג, שהיה להם שטח פרדסים גדול בהדר וגרו בתל-אביב. בעלי הפרדסים נתנו בו אמון רב בזכות יושרו, עבודתו הדייקנית ויחסי האנוש המעולים שלו. דוד נפטר בהיותו כבן-70. עם מותו מכרה דבורה את ביתם, ועברה לגור בתל-אביב.
אפרים, האח הצעיר, היה אדם מסורתי ומעורה בציבור. הוא תרם לבית-הכנסת - בין היתר, את המנורות המאירות את הבימה. הוא עבד בצרכנייה של הדר, והודות לנאמנותו ולמאמצים שהשקיעו הוא ועובדים אחרים נפתח סניף נוסף בגני צבי.
שושנה, אשתו של אפרים, נודעה כפועלת זריזה ביותר. היא המשיכה לעבוד במסירות ובנאמנות עד שחלתה ושוב לא יכלה לעבוד. שושנה ואפרים התגוררו בבית שבנו על מגרש שרכשו ברמתיים. הם קיבלו שילומים מממשלת גרמניה: אמנם עלו ארצה לפני פרוץ המלחמה, אך לא הספיקו לרכוש השכלה גבוהה עקב חוקי נירנברג הנאציים שהתקבלו ב"1935, לפני המלחמה.
יואל לינדנבוים עלה ארצה מגרמניה. הוא היה בין פועליו של יצחק לב, ועבד בקבוצת האריזה של פרי ההדר. מאוחר יותר עבד כמחסנאי בתנובה אקספורט. כעשר שנים התגורר בהדר, ולאחר מכן נשא אשה ועבר לגור בכפר-סבא.
202
בני הדודים: יוסף לב, דוד ואסתר פוצ'ילסקי ואריה סנוב (עלה להדר ועבר לקדימה), 1935.
אפרים לייסנר ושושנה בורלא בצרכניה יואל לינדנבוים מימין וחבריו שעלו מגרמניה
פרומה לוי היתה דמות כאריזמטית ומרכזית בהדר. היא היתה פעילה מאוד בהסתדרות ובארגון אמהות עובדות, ונטלה חלק פעיל בכל הקשור בארגון אירועים חברתיים ובתרומה לחברה במושבה ומחוצה לה.
פרומה עלתה ארצה מרוסיה בשנת 1930 בהיותה בת 20, יחידה מבני משפחתה. היא הגיעה הישר להדר, לאחר הכשרה שעברה במשק הפועלות. כרווקה התגוררה בשכירות אצל משפחת פיילהרט, והתקבלה לעבודה במטבח הפועלים של האחים יוסף ויצחק לב. לאחר שעות העבודה במטבח יצאה לעבוד בפרדסים ובעבודות נוספות. כשהגיע להדר הלל שוורצמן כדי לפתח משק עופות לביצי מאכל ופטמים, החלה פרומה - כבעלת נסיון בעסקי הלול מאז ימי ההכשרה - לעבוד אצלו. כשהתרבו הפועלים במקום חזרה לעיסוקה במטבח, והיתה הראשונה לאחראיות במטבח הפועלים החדש. "תמיד התפרנסה בכבוד ולא התאוננה על קשיי החיים," אמרה עליה לאה אהרונוביץ.
משה לוי היה חייל בצבא פולין. במסגרת שירותו בצבא הגיע למצרים, ומשם ברח ארצה בשנת 1942. שמו האמיתי היה זלר; אולם מכיוון שברחת מהצבא ולא רצה להיתפס, השתמש בשם נעוריה של אמו וכך הוא זכור עד היום כמשה לוי.
כרווק התגורר משה אצל משפחת אשרי ועבד כפועל חקלאי בפרדסים. כאשר נישאו, עברו לגור אצל שוורצנשטיין. פרומה עבדה בקבוצת האריזה המקומית, אך כאשר נולדה הבת חני - הפסיקה לעבוד בחוץ, נשארה בבית והחלה לטפח משק עזר. היא בנתה לול קטן, גידלה תרד וירקות למיניהם, וכן עצי פרי כגון תפוזים ושזיפים לצריכה עצמית ואף לשיווק.
משה היה חייט במקצועו, אך לא עסק בכך. כשנשא את פרומה לאשה, עזב את עבודת החקלאות והחל לעבוד כשכיר בבית-חרושת לשקים בתל"אביב. שנים עבד בתפירת שקים, עד שהחליט לחזור לחקלאות. אז הרחיב את משק העזר שלהם והגדיל את הלול. מאז הפך המשק למקור הפרנסה היחיד של המשפחה. אחד הבולטים מזיכרונות הילדות של חני הוא שקיות הממתקים שנהג אביה להביא מתל-אביב בזמן שעבד שם. "גדלנו במושבה ולא נחשפנו לחידושים כמו העירונים," היא מספרת. "לכן הממתקים האלו עוררו בנו פליאה. לי הם היו הזדמנות להשוויץ בפני החברים. מסטיק בזוקה היה אז להיט, והיו מיני סוכריות ובעיקר חלבה, שעד היום אני מתגעגעת לטעם שלה." זיכרון ילדות נוסף: שק מלא בשאריות בד ששמרה אמה. פרומה נהגה לתפור בגדים, ובשק שמרה
שארית בד מכל בגד שתפרה. "היו אלה בגדים אלגנטיים שתפרה, כנראה, בתקופת הרווקות שלה," מספרת חני; "אך הארון היה ריק כמעט, ומעולם לא ראיתי את הבגדים הללו. מיום שאני זוכרת אותה, אמי לבשה תמיד בגדי עבודה. השק הזה היה לה, כנראה, מעין סמל שעליו שמרה מכל משמר."
יחד עם חני, בתם היחידה, גדל בבית משפחת לוי ילד נוסף במשך כמה שנים - היה זה בן דודה (בן אחי האב, ממשפחת זלר), שהיה בן גילה. הוריו עלו ארצה מפולין, ואמו חלתה ונאלצה לעבור ניתוח בארצות-הברית; כך הושאר הבן אצל משפחת לו. כעבור כמה שנים, משהבריאה האם, נלקח הילד בחזרה. "נקשרנו מאוד, וכבת יחידה היה לי קשה להיפרד ממנו," מספרת חני.
בשנת 1948 עברה המשפחה לגור בבית שבנו. יחד עמם התגוררו בשכירות לזמן-מה בני משפחת פניני, שלאחר מכן עזבו את הדר ועברו לפתח תקוה. "השירותים היו מחוץ לבית, והמקלחת היתה גם המטבח," מספרת חני. "בלילות התנים היו מייללים, והנמיות היו חוצות את הכביש ואוכלות את העופות, לא היתה תאורת רחוב, אך החיים היו אחרים. אנשים לא חששו מגנבות והכול היה פתות." פרומה היתה אהובה על כולם בהדר, ותמיד התקבצו סביבה חבורות של חברים מבוגרים וצעירים כאחד. היא ידעה לשמור סוד, והמשפט "מכאן זה לא יוצא" זכור לחני היטב מימי ילדותה. כילדה זכורה לה חרדתה, כאשר אמה היתה יוצאת ללוות חזרה את חברותיה ומכריה, שהיו באים לבקרה ולשטוח בפניה את בעיותיהם. "מאוד דאגתי לה כשהיתה יוצאת בלילה בחשכה ללוות את האורחים. הייתי יוצאת לשביל וצועקת אליה אמא, אמא."
פרומה היתה מעורה מאוד בכל הנעשה בהדר. היתה מארגנת התרמות לנזקקים ויציאות לסרטים ולאופרות. היא גם היתה הכתובת לכל מי שנקלע לצרה. בפניה נהגו לשפוך את הלב בכל עניין, ולא אחת, פתרה מחלוקות ותיווכה בין הצדדים בהמון חכמת חיים, רגישות לזולת וחושים בריאים. "רק אחרי מותה נודע לי שאמי היתה אשת סודם של רבים מבני הדר," מספרת בתה חני. לפרומה היה חוש הומור מיוחד במינו. דלת ביתה היתה פתוחה בפני כולם. "לא זכור לי שהבית שלנו היה אי פעם ריק. מאז שנולדתי אני זוכרת שביתנו היה בית פתוח והומה מאנשים בכל שעות היום," מספרת חני. "לא היו שום כללים של שעות שקטות. אנשים היו באים להתייעץ אתה. בכל שבת היו מתארחים אצלנו בני משפחה למיניהם, או חברים ומכרים מכל קצות הארץ."
פרומה נפטרה ב-1970; משה נפטר ב*1988.
23
[לא זוהו תמונות בעמוד זה]
מרדכי וחנה לינדנבדג עלו ארצה מגרמניה בשנת 1934. הם השכילו לפענח את הרמזים המקדימים לזוועות שהתרחשו שם מאוחר יותר, והצליחו להימלט בזמן. למרדכי היה מראה ארי, אולם לחנה היה מראה יהודי; וכאשר החלו הנאצים לעבור ברחובות, לבושים בחולצות חומות, לזרוק אבנים בחלונות ראוה ולצייר צלבי קרס על הקירות - החליטה חנה שזה הרגע לארוז ולעלות לארץ-ישראל. כל בני משפחתה נשארו בגרמניה ונספו. אחיו ואחותו של מרדכי הספיקו גם הם לעלות לארץ, וגם אביו ואשתו השנייה. כל יתר בני משפחתו נספו.
למרדכי היתה חנות נעליים בגרמניה. הוא היה סנדלר במקצועו, ובימים ההם, כאשר אנשים נהגו לתקן נעליים שוב ושוב עד אשר התבלו, היה זה מקצוע מבוקש ונדרש. מרדכי פתח סנדלרייה יחד עם גיסו, משה נייהוז, במרכז רמתיים. הסנדלרייה שירתה את כל תושבי האזור, והפרנסה לא היתה חסרה.
בני הזוג לינדנברג ניהלו בביתם ברמתיים מעין פנימייה לילדים ממשפחות חד הוריות, ששלחו אליהם עובדות סוציאליות. כעשרים ילדים זכו לקבל אצלם בית חם ואוהב ולא רק מקום לינה וכלכלה.
בשנת 1938 נולדה בתם היחידה. הם נתנו לה שם בעל משמעות סמלית - עתידה. בשנת 1948 רכשו שני דונמים בהדר, ובשנת 1949 התיישבו על אדמתם. בהדרגה בנו את ביתם, וכשהושלמה בנייתו עברו לגור בו. הם הקימו לול וגידלו ירקות, שאותם שיווקו לעיר בזמן הצנע. כשקיבל מרדכי עבודה כתברואן במועצת הדר-רמתיים, הוא חיסל
את ענף הלול והירקות. עד צאתו לגימלאות עבד במועצה בתפקיד זה.
במסגרת תפקידו היה אחראי על הסיוע לעולים שהגיעו מצפון אפריקה ושוכנו במעברות. כמו כן היה אחראי על כל ההכנות הטכניות לחגיגות יום העצמאות, על הקישוטים ועל הבמה. כמי שהשתתפה בילדותה בלהקות מחול, מספרת בתו עתידה על האוירה המיוחדת של אותם הימים: "היו הופעות של כישרונות צעירים מקומיים. היתה אוירה של כולם ביחד, הרגשנו שאנו בונים את המדינה." חנה לינדנברג היתה אשת חיל. היא לא בחלה בשום עבודה, ובנוסף לעבודותיה במשק הבית מצאה לעצמה עבודות נוספות. את כל עבודות הבית עשתה במו ידיה - תפירה, אפייה, בישול וכו'. תקופת-מה עבדה כסדרנית בקולנוע היחיד שהיה ברמתיים. בזמנו היה זה מרכז הבידור, והצגות מתליאביב היו מועלות בו מפעם לפעם. באחת הפעמים היה עוצר, והשחקנים לא יכלו לשוב לתל-אביב ונשארו ללון בבתי תושבים. גם בבית לינדנברג התארחו כמה מהשחקנים. בזכות העובדה שאמה היתה הסדרנית, נכנסה עתידה אל מאחורי הקלעים; כך הכירה את שושנה דמארי, שהיתה אז בראשית הקריירה שלה, ונקשרו ביניהן קשרי ידידות. בני הזוג לינדנברג התערו יפה בחיי הדר. מרדכי היה פעיל במפלגת העבודה. את עיקר מרצם השקיעו בני הזוג בעבודה ובביתם, אך נטלו חלק גם בפעילות חברתית ובתרומה לחיי הקהילה.
חנה נפטרה ממחלה ב-1967, בגיל 67; מרדכי נפטר בשנת 6, והוא בן 86.
חנה ומרדכי לינדנברג (ליהר).
שושנה ואריה נוי (נויאר) וילדיהם: ירוחם וגילה.
אריה נוי, איש חינוך, מורה ומחנך, העמיד כמה וכמה דורות של ילדי הדר. הוא גם טיפת שחמטאים צעירים מהדר ומהאזור במועדון השחמט שייסד ברמתיים. את לימודי ההוראה למד בסמינר בח"ד (ברית חלוצים דתיים), אולם בהוראה החל לעסוק רק כעבור עשרים שנה. אריה לימד לא רק בהדר, אלא גם בכפר מל"ל וברמתיים. גם לאחר שפרש לגימלאות המשיך ללמד כממלא מקום שמונה שנים נוספות. אריה עלה לארץ בשנת 1934 כעולה בודד, ונשלח להתיישב בקיבוץ שישב זמנית בגבעת וזן. כעבור חצי שנה עזב את המקום. להדר הגיע בעקבות הפנייה שקיבל מהמרכז החקלאי בתל-אביב. "תירגמו לי את המלה הדר, ואכן חשבתי שאני מגיע למקום נפלא," מספר אריה, ונזכר ביומו הראשון במושבה:
"עמדתי בכניסה להדר, שם היתה המכולת של ויסמן, שאמר לי: לך ישר עד שתגיע לבית הפועלים. צעדתי בדרך חולית עד שהגעתי לשם, אך איש לא היה שם מלבד גרוטאת משאית, שעליה שיחקו ילדים. חיכיתי עד שהחשיך, ואז הגיעו פרנסי מועצת הפועלים. הם נתנו לי טורייה חינם אין כסף, ושלחו אותי לאכול אצל דבורה ואלימלך קוסטנוביץ. אחרי המרק ששתיתי שם, שלחו אותי לישון אצל יצחק לב. אמנם ישנתי על מחצלת, אבל ישנתי היטב, מאושר להיות בארץישראל.
"בלילותיו הראשונים בהדר לן אריה על מחצלות קש בבית"האריזה של יצחק לב. מאוחר יותר עבר להתגורר
ב"בתי הסוכנות" החדשים, שבהם היה הדייר הראשון: "במשך שבוע גרתי שם לבדי עד שהבניין התמלא בפועלים."
למי שהגיע מסמינר להוראה, היה המעבר לעבודה הפיזית בפרדסים קשה מאוד. אריה פנה לד"ר לוי, שבפרדסו עבד בהכנת "צלחות" לעצים צעירים, וסיפר לו שקשה לו בעבודה - | אך למרות זאת הוא משתוקק ללמוד את מקצוע הפרדסנות. "ד"ר לוי ענה לי, 'יפה יפה' - והסתכל עלי כמו על מטורף. מהר מאוד למדתי ב'אוניברסיטה' של ד"ר לוי מהו מקצוע הפרדסנות. בתוך זמן קצר נאלצתי לעזוב את העבודה, כי אנשי קיבוץ כרית היו אחראים על חלוקת ימי העבודה והעדיפו את חבריהם."
כעבור כשנתיים עבר אריה למגדיאל, ועבד בלול ובפרדסים אצל שץ תמורת לינה ושכר של לירה וחצי לחודש. מאוחר יותר עבר להתיישב בשרונה, מיישובי "חומה ומגדל" בגליל, ושם נשא לאשה את שושנה. לאחר לידת בנם שלום חזרו להדר. זמן-מה התגוררו בשכירות אצל יוסף אוהביה ז"ל. לאוזר מכן רכשו דונם אדמה מקוסטנוביץ ובנו עליו בית. "הוא היה אדם טוב לב והסכים לקבל את שש הלירות הארצישראליות בתשלומים. על המגרש גידלנו תרד, שעועית ועוד כל מיני ירקות. בבית שבנינו אני גר עד עצם היום הזה." באותה תקופה החל אריה לעבוד כפועל במחסן האספקה של הצרכנייה בהדר. "העבודה בצרכנייה היתה קשה מאד להכין שלוש-חמש טונות תערובת מזון לעופות של הדר. בימי חמישי אחרי הצהריים הכנתי את הדגים לעקרות הבית, ופעמים רבות הורדתי שקים של גרעיני תבואה מהמשאיות אל תוך הצריף. במשך הזמן נרכשה מכונת ערבוב, ובאמצעותה עבדתי שנים רבות." בזמנים ההם לא היה פשוט להשיג עבודה. בגלל המחסור בעבודה היתה הגבלה של ימי עבודה לפועל. "בשנת 1936 הייתי מחוסר עבודה זמן רב," מספר אריה. "לפעמים עבדתי יום או יומיים בקטיף. כסף מעולם לא ראיתי מלשכת העבודה. קיבלתי בכל שבוע תלוש בסך חמישים גרוש, ובאמצעותו יכולתי לקנות דברי אוכל רק בצרכנייה. אבל צריך גם קצת כסף. לבסוף באה הישועה: הלשכה שלטה רק בששת ימי השבוע, אך לא ביום שבת. אפרים כהן ואורבוך הסכימו להעסיק אותי ועוד כמה פועלים בשבת תמורת תשלום של עשרים גרוש ליום עבודה. פנה אלי רב, שאיני זוכר את שמו, וביקש ממני לא לחלל את השבת. הסכמתי, בתנאי שישיג לי עבודה בימי חול. הוא לא קיים את התנאי הזה, וכך המשכנו ליהנות מכסף מזומן בעבור יום עבודה אחד בשבוע." עם השנים באו זמנים טובים יותר. אריה עבר לעסוק בהוראה בעקבות פנייה אליו מבית"הספר בכפר מל"ל, ועסק בכך ארבעים שנה. לילדיו קרא אריה ירוחם וגילה, על שם הוריו שנספו בשואה, פיטל ופרידה.
55
נחמה ומשה מזאה, מראשוני הדר וממייסדיה, היו אנשי עמל חרוצים מאין כמוהם. לארץ עלו בגפם בחוסר כול, ולמרות זאת הצליחו ליצור יש מאין בעבודה קשה, בחריצות יוצאת דופן, בנחישות ובהתמדה. הם חסכו פרוטה לפרוטה, והצליחו לרכוש חלקת אדמה ולבנות בית שבו גידלו משפחה למופת. למרות תקופות המחסור ותנאי הקיום הקשים היה בית מזאה בית פתות. רבים מבני נסוויז' שבפולין, עירו של משה, שעלו ארצה - מצאו בבית מזאה מעין תחנת קליטה ראשונית, קיבלו סיוע, קורת גג, ארוחה ועצות טובות בשלבים הראשונים להתאקלמותם בארץ. משה עלה ארצה בשנת 1924, ונשלח לעבוד בפרדסי פתח תקוה. מאוחר יותר רכש אדמה ברמת גן, אולם משום שאדמה זו לא היתה טובה לחקלאות, מכר אותה וקנה שטח בן ארבעה דונמים בהדר, ובשנת 1929 עבר להתיישב כאן. הוריו של משה נשארו בגולה. כעבור שנים באו לביקור בארץ, ובמהלכו החליטו שהגיע הזמן לשוב למולדת. זמן מה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה נסעו אמו של משה ואחותו לחסל את הנכסים שהשאירו בפולין. לרוע המזל פרצה המלחמה - ועד היום לא נודע מה עלה בגורלן. האב נשאר להתגורר אצל בנו בהדר, ונפטר בשיבה טובה בגיל 93.
נחמה הגיעה ארצה בשנת 1929 במסגרת קבוצת הכשרה, ואף היא עבדה תחילה בפרדסי פתח תקוה. שם הכירה את משה, וכך נפרדה מהגרעין והצטרפה עמו להדר. נחמה עבדה בכל עבודות המשק, פירנסה את המשפחה, ומן המעט שהרוויחה מעמל כפיה שלחה חבילות לבני משפחתה שנשארו בגולה. "בני המשפחה חשבו שהיא אמידה. כשבאו לביקור, נדהמו לראות את תנאי החיים הצנועים שהיו אז בארץ, ולא הבינו איך הצליחה גם להתקיים וגם לשלוח להם דברים," אומרת בתה דבורה. מבני משפחתה של נחמה נותרו רק אח ואחות, שעלו ארצה מאוחר יותר, כניצולי שואה. היתר נספו. את ההודעה על כך קיבלה נחמה באותו יום בשני מברקים נפרדים. למרבה הזעזוע, הבינה נחמה מתוך המברקים שגם אחיה וגם אחותה חשבו שהם היחידים שנותרו מכל המשפחה, ואיש משניהם לא ידע על קיומו של האחר. "אני זוכרת שאמא ישבה על המדרגות וקראה את המברקים. היא כמעט התעלפה," מספרת דבורה. בעזרתה נוצר הקשר בין האח והאחות כשעלו לאוץ; נחמה עזרה להם להיקלט ולהתאקלם.
נחמה ומשה נישאו בשנת 1934 בהדר. הם התגוררו בצריף בן שני חדרים במרכז הדר ליד הצרכניה. בחדר אחד התגוררה המשפחה, ואת החדר השני השכירו לדיירים. בין הדיירים שהתגוררו בחדר השכור היו אפרים הרץ, משפחת
06
נחמה ומשה מזאה והבנות אתי ודבורה.
קלמפנר ורבים מבני העיר נסוויז'. משה עבד כמנהל פרדסים. הוא ניהל את פרדסיו של איזקסון, קרוב משפחתו, ואת פרדסיו של קלריך.
בשנת 1935 הגיחו לאויר העולם שתי התאומות, דבורה ואתי. באותם ימים, לפני עידן האולטרה-סאונד, לא ידעו משה ונחמה כי צפויה לידת תאומות, כך שהיתה זו הפתעה מוחלטת - ובייחוד למשה, שקיווה בכל מאודו שייוולד לו בן בכור. תנאי התחבורה מהדר לבית-החולים לא היו נוחים, ונחמה נסעה לתל-אביב כשבועיים לפני הלידה, והמתינה ללידה בבית קרובי משפחה. לאחר הלידה באה להדר קרובת משפחה, וניקתה את הבית לקראת בואן של נחמה והתינוקות. כדי לרכך את ההפתעה בישרה למשה על התאומות בשלבים. בתחילה אמרה לו שנולדה לו בת; ורק אחרי כמה שעות, לפני לכתה, אמרה לו: "משה, שכחתי לומר לך שנולדה לך עוד בת..."
הטיפול בתאומות לא היה משימה פשוטה. למרפאת קופת-החולים, שהיתה אז בכניסה לגני עם, נאלצה נחמה ללכת פעמיים, בכל פעם עם בת אחרת. "לא היה כביש וגם לא תחבורה," אומרת אתי, "גם לא ויתרו לה על התור; עד שלבסוף הרופא התערב, ואמר שאי אפשר לתת לה לעמוד פעמיים בתור."
התאומות נשלחו לפעוטון, כדי שנחמה תוכל להמשיך לעבוד ולסייע בפרנסת המשפחה. מאוחר יותר הלכו לגן הראשון של הדר, ועד היום הן שומרות על קשר עם מניה אורן, המטפלת שלהן. לכיתה א הכניסו אותן בגיל חמש, שנה לפני הגיל הרשמי, כנראה משום שהכיתות היו קטנות מדי ורצו לאכלס אותן יותר. "בילדוּת שלנו לאף אחד לא
[עמוד זה מכיל בעיקר תמונות; לא זוהה טקסט משמעותי בזיהוי האופטי.]
צבי מזאה הגיע לארץ מפולין בשנת 1931, עם שחרורו מצבא פולין, בהיותו בן 22. מיד עם הגיעו לארץ הצטרף ל"הגנה", ותרם לה מהידע הצבאי הרב שרכש בחיל הפרשים הפולני. כשהחלו המאורעות שימש צבי כמאבטת התנועה מפתח תקוה לרמתיים. תקופה קצרה עבד גם כחובש בנמל יפו. מאוחר יותר התיישב בהדר, ששם התגורר אחיו, משה מזאה, מאז 1929.
מרים הגיעה להדר בשנת 1934. השניים נישאו בשנת 6, והקימו משק קטן על פני שני דונמים. תחילה התגוררו בדירה שכורה עם שתי משפחות נוספות, בצפיפות וללא חשמל ומים. כעבור זמן ניכר, לאחר שהושלמה בניית ביתם, עברו אליו והוקל מעט. בשנת
הסבא חיים מזאה
צבי מזאה
808
3 נולדה בתם דבורה.
במשך עשרים וחמש שנים עבד צבי כמדריך ביישובים בצפון הארץ מטעם הסוכנות היהודית, ובכך היה שותף לייהוד הגליל ולקליטתם של העולים ביישובים. בשל עבודתו בצפון נאלץ להיעדר מהבית במשך רוב ימות השבוע, ורק לסופי שבוע היה חוזר הביתה להדר. במשך השבוע היתה מרים אשתו מנהלת בכוחות עצמה וללא עזרה את המשק הקטן, שכלל לול וגידול ירקות.
"בסוף הדברים הסתדרו," מספרת מרים. "הצלחנו לבנות בית במו ידינו. בהתחלה היה קשה כי צבי היה בבית רק בשבתות, אבל התגברתי על הקשיים."
מרים וצבי מזאה והבת דבורה.
מוצא משפחת פיילהרט מקרקוב בפולין. משם היגרו לברלין בשנת 1917. רות לבית דוידוביץ מוצאה מסרג' ליד לודז', וגם משפחתה היגרה לברלין. היא פגשה בקלמן ב"הפועל הצעיר" שבראשה עמד חיים ארלוזורוב, שהיה סטודנט, והשניים עלו לארץדישראל בשנת 1921. רות עבדה במטבח הפועלים בתליאביב, וקלמן עבד בהקמת מסילת הרכבת בין יפו למצרים ובעבודות מזדמנות בבניין ובסלילת כבישים.
ערב אחד לא היה לקלמן ולשמואל נמנוירט (לימים גיסו של קלמן וממקימי מושב ירקונה) מקום ללון. חבר שפגשו בדרך הזמינם לביתו של יצקר, שם גרו הסופר יוסף חיים ברנר ומשפחתו. השניים השכימו קום ב-4.00 לפנות בוקר כדי להגיע לרכבת שתיקח אותם לחיפה ומשם לביתניה וליד הרכבת ביפו שמעו על הרצח של ברנר, יצקר וכל מי שנותרו בבית מידי פורעים ערבים.
בשנת 1922 נישאו רות וקלמן וקבעו את ביתם ביפו. בשנת 6 הגיעו ארצה הוריו של קלמן עם סכום כסף, ויחד עם הזוג הצעיר עברו לגור בתל"אביב.
כשהתארגנה הקבוצה שרכשה את האדמה מאבו-קישק בעזרת חנקין, היתה גם משפחת פיילהרט בתוכה. רות וקלמן, ממקימי כפר הדר, בנו צריף - ובו גרו גם הוריו של קלמן ואחותו שרה. עולים חדשים מבין בני המשפחה התארחו בצל קורתם עד שמצאו מקום מגורים אחר. בצריף לא היו חשמל, וגם לא מקרר קרח, ובכל זאת באו אליהם בני המשפחה הענפה בכל שבת וטעמו מתבשיליה של רות. מהמעט שהיה למדה להכין מטעמים, שטעמם וריחם חרות עד היום בזיכרונו
רות וקלמן פיילהרט עם בנם בני.
של בני, בנם היחיד, יליד 1935. הם התפרנסו מלול, רפת וירקות. יותר מאוחר גם מפרדס. שניהם היו חדורי אידאלים, ציונים וצמחוניים לפי השקפתם. הם זכורים כמי שעזרו לכל נזקק; קלמן, שהיה שען, תיקן לכל השכנים את שעוניהם בחינם.
רות נפטרה בשנת 1941; קלמן נפטר בשנת 1944. בני פיילהרט הצטרף בבגרותו לגרעין שהשלים את קיבוץ ניר אליהו, ועד היום הוא חבר הקיבוץ. שם נשא לאשה את יונה לבית צורי בשנת 1965 ונולדו להם ארבעה ילדים - שני בנים
ושתי בנות - שרית, יריב, רקפת ומעין. ב*1994 נשא יריב את מירי (לבית קסטלר).
29
סלובוצקי היה רפד במקצועו, ובא עם משפחתו מירושלים. הוא הקים בחצר ביתו בהדר בית"מלאכה קטן, ובו עסק בעבודות ריפוד שהזמינו אצלו תושבי הדר וסביבתה. הבן היחיד שנולד לו ולאשתו, בנימין, עסק בעבודות חשמל, התגורר בהדר שנים רבות - ועבר לרמתיים. בני המשפחה היו צנועים וישרי דרך.
משפחת נתן היו יוצאי גרמניה, שהגיעו להדר ב-1938 ורכשו בית ושטח קרקע, כ-2 דונם (בפינת רחוב הגשר והתכלת).
הם היו מתיישבים חרוצים והקימו משק פרחים ולול, מטופח לתפארת. הם היו היחידים בהדר שעסקו בגידול פרחים, שאז לא היה נפוץ. הפרחים היו לשוק המקומי, שכן ייצוא הפרחים טרם פותח בארץ. הם היו הראשונים בהדר שהיה להם לול מודרני של סוללות תאים כנהוג היום. באותן שנים גידלו עופות בבניני לול עם חצר מגודרת או חצר עם כלובים גדולים וגם עופות שטיילו חופשי בחצר המשק.
משפחת נתן היו שומרי מסורת, בעלי תרבות ונעימי הליכות.
חנה ודב פטשניק היו ילידי פולין וניצולי שואה, ששרדו ממחנות הריכוז. הם הגיעו ארצה בעלייה הבלתי ליגאלית מגרמניה, ובמשך יותר משנה נדדו בין מחנות מעצר בקפריסין ובעתלית. כששוחררו ממחנות המעצר ב-1947, שלחו אותם להדר; וכך הגיעו אליה ללא פרוטה בכיסם, ועל גבם כל רכושם עלי אדמות: תרמיל ששקל כעשרה ק"ג ומילון אנגלי"עברי במשקל שני ק"ג.
בדרך להדר פגשו בני הזוג ברוחני, והוא הפנה אותם ללשכת העבודה. הארוחה הראשונה שאכלו כבני חורין, לאחר כל המחנות, היתה בקיוסק של אושינסקי. באותה הזדמנות טעמו לראשונה מהסלט הישראלי. נתנו להם חדר אחד ב"בתי הסוכנות", ללא מים ועם שירותים משותפים לבניין כולו. הריהוט כלל שתי מיטות סוכנות, שולחן ושני כיסאות. על כר או על סדין לא היה מה לדבר. "קיבלנו שמיכה שדרכה אפשר היה לראות את כל העולם," מספרת חנה.
בימים הראשונים, כשעדיין לא השתלבו בעבודה, נאמר להם שיוכלו לקנות מצרכים בהקפה. "לא היינו רגילים לקנות בלי כסף," אומרת חנה. "משום שהתביישנו, בעלי שלח אותי ואני שלחתי אותו. בסוף, בלית ברירה, קנינו רק את ההכרחי. למרות הכול קיבלנו הכול באהבה, כי היינו מאושרים להיות סוף-סוף על אדמתנו."
הצעת העבודה הראשונה שקיבל דב היתה פקידות; אולם הוא דחה אותה בכל תוקף: "לא עליתי ארצה כדי להיות פקיד. אני רוצה להשתתף בבניית הארץ," השיב, והלך לעבוד בפרדסים.
דב החל לעבוד בפרדסים, עשה חיל בעבודתו והפך למנהל פרדס. בהמשך הלך דב ללמוד בנאות. משסיים את הקורס
200
חנה ודב פטשניק 1947:
בהצטיינות, נרשם בלשכה לפועלי בניין במגדיאל.
חנה עבדה במטבח של גן הילדים עד שלקתה במחלה זיהומית; כשהבריאה, עברה לעבוד בבית-האריזה ובקטיף התרד. אחר כך עבדה כמוכרת בצוכנייה, אולם נאלצה לעזוב מפני שבעלה התקבל לעבוד שם כקופאי (התקנון אסר על שני בני משפחה לעבוד באותו מקום) - ויצאה לשתול תרד במשק העזר הקטן שרכשו - בתנאים נוחים, במחיר זול ובתשלומים. היבול מהתרד עלה יפה ותרם לפרנסת המשפחה. עם הזמן למד דב הנהלת חשבונות בכוחות עצמו, ומונה לעוזר למנהל החשבונות של הצרכנייה. עד מהרה הפך למנהל חשבונות עצמאי, ובמשך עשרים שנה עבד במסירות רבה במפעל המים (במקום רסיס) ותרם למקום בהכנסת שינויים ובהתייעלות רבה.
לאט לאט, עם השיפור במצב הכלכלי, יכלו בני הזוג לטפח את ביתם. "תפרתי ציפה לכר ולשמיכה, כארון שימש אותנו ארגז שקניתי וצבעתי, הרכבתי בתוכו מדפים, ופרשתי עליו
ישראל פטשניק 1949.
אביבה פטשניק 1955.
בד פרחוני כדלת." במשך הזמן עברו בני הזוג להתגורר בצריף מרווח יותר, שהיה להם כארמון. בחצר בנו מטבח וחדר כביסה מפחונים. במקביל החל דב לבנות את ביתם, ללא הלוואות וללא עזרה. "אחרים לקחו הלוואות כדי לגמור בבת"אחת את הבנייה, אבל אנו לא לקחנו. בעלי בנה את הבית, בכוחות עצמו כשהוא נעזר במה שלמד בקורס הבנאים. בכל פעם שהיה לו זמן פנוי היה יוצא לעבוד בהפסקות הצהריים, בשבתות ובחגים."
בניית הבית נמשכה שנתיים. לבסוף, כשנכנסו לגור, עדיין לא הושלמה הצביעה, לא היתה חרסינה, לא היו מדרגות, וארונות בכלל נחשבו למותרות... לבני הזוג פטשניק נולדו שני ילדים: ישראל (שנולד עם קום המדינה) ואביבה.
דב המשיך לעבוד כעשר שנים אחרי שיצא לגימלאות, ועמד לפרוש סופית. יום אחד לפני פרישתו, ב-1992, נפטר דב באופן פתאומי. השאיר אחריו אשה, שני ילדים וארבעה
נכדים.
כרבים ממתיישבי הדר הגיע אברהם פרידלר למקום מתוך שאיפה להגשים את החזון הציוני ובהחלטה נחושה לחיות מעמל כפיים.
אברהם נולד בעיירה קטנה בשם ז'ידצ'וב בפולין. בנעוריו הצטרף לתנועת החלוץ בפולין, ואחרי תקופת הכשרה בפולין עלה לארץ ב-1935 עם קבוצת חברים. תחילה שהה בנס ציונה, למד לעבוד בטורייה וטעם מן המאבק למען עבודה עברית. בימי המאורעות התפרק הגרעין, ובשנת 1936 בא להדר והחל לעבוד במה שידע - בטורייה.
אברהם היטיב לעבוד, ולמרות המצב הקשה זכה במעמד של קביעות בפרדס: "הגעתי אפילו למעמד של מומחה בהוצאת יבלית - הישג שנחשב לנחלת הוותיקים והמאומנים." למען האמת התמחה כנגר - המתקין תיבות וסוגר אותן - בקבוצת האריזה בהדר. בנוסף לעבודה החקלאית עבר גם קורס בבנייה, והיה בין מניחי הלבנים בבניין האספקה שליד הצרכנייה.
החיים החברתיים בהדר היו מיוחדים במינם. אברהם מדבר במלים חמות על מוסדות ההסתדרות בתחום קליטת הפועלים החדשים: "מדריכים מיוחדים הכשירו את החדשים. בעונה של חוסר עבודה - העונות המתות בפרדסים - הגשמנו את הסיסמא של עזרה הדדית: פועלים קבועים בפרדסים העניקו מספר ימי עבודה בחודש לחבריהם מחוסרי העבודה. דאגה נוספת לקיום המינימלי של מחוסרי העבודה התבטאה בהקמת מטבח פועלים, ומתן הלוואות קטנות להוצאות אישיות מטעם קרן משען."
גם בשטח חיי התרבות היתה פריחה בהדר. בבית העם היתה ספרייה. בערבים התקיימו פעולות תרבות מגוונות בנושאים שונים. אישים ידועים היו מגיעים להרצות, ערבי שירה בציבור התקיימו, וזמרים ובדרנים היו מופעים בהדר. מדי פעם ערכו עיתון חי סטירי אקטואלי, ששיקף את המציאות בקרב הציבור.
לאחר תקופה לא מבוטלת כפועל חקלאי בפרדסים ונגר בקבוצת האריזה החל אברהם פרידלר לעסוק בעסקנות ציבורית: "כתוצאה מתכונה אישית ודחף פנימי התחלתי בעסקנות ציבורית לרבות עסקנות מוניציפלית. במאי 1949 הוטל עלי מטעם תנועתי להיות רכז בלשכת העבודה הכללית." זו היתה, מסתבר, משימה כמעט בלתי אפשרית: "היו קשיים גדולים עם הפרדסנים הגדולים [בגוש שמדרום למושבה], שהיו רגילים להעסיק פועלים ערבים, כמו לפני קום המדינה."
עם קום המדינה וגלי העלייה הגדולים קלטה הדר, "באופן יחסי, יותר עולים מאשר המושבות השכנות. הרבה מעבר ליכולתה, ללא חשבון וחישוב מבחינה משקית וכלכלית," כתב אברהם. כדי להתגבר על המצב, ולאפשר פרנסה לכל העולים, הוכשרה הקרקע לאיחוד עם רמתיים הסמוכה - איחוד הסתדרותי ואיחוד מוניציפלי.
202
האיחוד נכנס לתוקף בשנת 1951, ומאותו זמן נהיה אברהם פרידלר חבר המועצה המקומית הדר-רמתיים. מאוחר יותר הפך לחבר הנהלת המועצה, ובתקופות מסוימות מילא את מקומו של ראש המועצה. בשנת 1954 התחיל אברהם לעבוד במועצת פועלי הדר-רמתיים: "בהיכנסי לעבודה הייתי בין מקימי המחלקה לאיגוד מקצועי לפועלי התעשייה, מכיוון שעד אז היו רגילים לטפל רק בעובדי חקלאות. הקמתי במפעלים תאים של עובדים המכונים ועדי עובדים', הם שגרירי ההסתדרות במפעל, ועליהם מוטל להגן על קיום הסכמים חתומים. למעסיקים, בעיקר לבעלי אוזן קשבת, הסברתי שתנאי עבודה הוגנים לעובדים מאפשרים למשפחותיהם רמת חיים נאותה ומעוררים בהם גאווה בעמל הכפיים, נאמנות ומסירות."
אברהם פרידלר נפטר בשנת 1994. שפרה נפטרה ב"1995.
לבני משפחת פלדשר, מוותיקי הדר ומייסדיה, חלק רב בבניין המושבה. המשק של המשפחה - שכלל לול ופרדסים על פני שטח נרחב - היה מהמשקים הראשונים בהדר; והצריף של המשפחה, שהוקם ב-1929 על גבעה במרכז המושבה, היה מהצריפים הראשונים שנבנו בהדר. כאן נאספו בני המושבה כשבאו לצרכנייה או ללשכת העבודה, שנבנו בסמוך מאוחר יותר. הנציגים הראשונים של המשפחה הגיעו ארצה מרומניה (בסרביה) בסוף תקופת העלייה הרביעית, שנת 1929. שמואל פלדשר, שעסק ברומניה בבורסקאות והיה אדם אמיד, החליט לשלוח את ילדיו לארץ והשקיע את כספו בקניית אדמות בארץדישראל. הללו סיירו בארץ ותרו אחר מקום שבו אפשר יהיה לרכוש קרקעות ולהקים משק משפחתי. שמואל עצמו לא הספיק לעלות לארץ: הרומנים הגלו אותו מעיירתו יחד עם יהודים רבים אחרים, והוא מצא את מותו בדרכים המושלגות שבהן הוצעדו היהודים.
במהלך סיורם בארץ הגיעו יוסף פלדשר, אחותו אסתר ובעלה אריה בריא להדר, שבאותם ימים היתה מושבה קטנה בתחילת דרכה, ובה צריפים בודדים. הם התרשמו מהמקום, החליטו להשתקע בו, ורכשו שטח אדמה בן עשרים וחמישה דונמים לאורך רחוב בתי הסוכנות. כך היו ו בין המתיישבים הראשונים בהדר, רכשו בה קרקעות, נטעו
עליהן פרדסים, ופיתחו במקום משק חקלאי משגשג הקיים עד היום.
נטיעת הפרדסים בשטחים שרכשו התנהלה בשלבים, בהתאם למצב הכספי: חלק מהסכום הגיע מהמשפחה שנותרה ברומניה וחלק - משכר העבודה בפרדסי הסביבה. יוסף הכין משתלת הדרים, שסיפקה חלק מהשתילים לנטיעה; כך ניטעו בהדרגה הפרדסים ברוב השטח שהיה ברשותם.
בשנת 1930 בנו יוסף ואחותו צריף למגורי המשפחה, ובצמוד לו לול תרנגולות קטן ומחסן. הצריף נבנה על הגבעה שהיתה, כאמור, לב המושבה ומרכז החיים החברתיים שלה. צריף זה נותר אחרון מבין הצריפים הראשונים של הדר, ונהרס רק בשנות ה"50. במקומו נבנו שני בתים למשפחות שניידר ופלדשר. "הצריף היה דולף," מספר עמיקם רשף, בנו של יוסף; "רק בשנת 1953 עברנו להתגורר בבית שבנתה אמי."
בשנת 1937 נשא יוסף לאשה את חנה פרושביצקיה, שעלתה לארץ מרוסיה בשנת 1934 במסגרת קבוצת הכשרה. מאוחר יותר עלו גם שלוש מאחיותיה. ההורים וארבעת אחיה, שנותרו ברוסיה, הושמדו בשואה. לפני נישואיה התגוררה חנה בחיפה ועבדה שם בין היתר בסלילת כבישים. לאחר שנישאה עסקה חנה בחקלאות.
23
כשהמצב הכלכלי באירופה הורע בעקבות המשבר הכלכלי של שנות ה"30, פסקה התמיכה הכספית מחוץ-לארץ ולא היתה ברירה אלא למכור חלק מהאדמות. יוסף ואסתר אחותו מכרו שמונה דונמים, והדבר סייע להם להתגבר על קשיי הקיום בתקופת המשבר. על השטח שמכרו לכפר הדר נבנו מאוחר יותר "בתי הסוכנות", ששימשו למגורי הפועלים והעולים שהצטרפו להדר.
חנה ויוסף טיפחו את המשק שלהם והמשיכו בכך גם כאשר חולק המשק המשפחתי לשניים. את המחצית השנייה קיבלה שרה שניידר, אחותו של יוסף. במקביל עבדו גם בפרדסי הסביבה כדי לקיים את עצמם.
בשנת 1939 נולד בנם היחיד של חנה ויוסף, עמיקם, שלימים החליף את שם משפחתו לרשף. "יללות התנים היו מתחילות עם רדת החשכה. זו היתה המוסיקה שלצליליה היינו נרדמים בלילה," הוא זוכר.
בימים שלפני עידן המחשב והטלויזיה פיתחו לעצמם הילדים תחביבים ועיסוקים, ביניהם "טלפון" חוטי שנמתח בין הבתים. "נהגנו לשוחח בינינו מבית לבית," אומר עמיקם. "הצרה היא ששמעו יותר את הצעקות שלנו מאשר את ה'טלפון'..."
עמיקם ויאיר אהרונוביץ היו הספרנים האחרונים בספריית המושבה ששכנה בבית העם. "לאחר האיחוד עם רמתיים מסרנו למועצה את מפתחות הספרייה," מספר עמיקם.
בשנת 1950 נפטר יוסף. חנה נאלצה להמשיך להתמודד עם ניהול המשק וגידולו של בנה בכוחות עצמה. למרות הקשיים הצליחה לבנות בית למגורים במקום הצריף. בשנת 7 הלכה גם חנה לעולמה.
לאחר תום שירותו הצבאי חזר עמיקם למשק, והמשיך להגדילו ולטפחו עד שהיה לאחד ממשקי העופות הגדולים בהדר. ואולם עם דעיכת החקלאות בהדר נאלץ עמיקם לחפש מקום חלופי למשק שבנו הוריו. בשנת 1991 רכש משק נחלה במושב גאולים, בנה לולים מודרניים והעביר לשם את הייצור מהדר. "אולי יש בזה מעין סגירת מעגל, משום שראשוני המתיישבים בגאולים עברו את הכשרתם בהדר," הוא מסכם. עמיקם נשא את דרורה לאשה, ונולדו להם שני בנים ובת: ריקי, ערן וטל.
רבים מבני המשפחה שלא עלו ארצה עם יוסף, אסתר ושרה - נפטרו ברוסיה; ואולם עם גל העלייה הגדול מרוסיה, בשנת 1990, הגיעו ארצה גם בן הדוד אלכסנדר ובני משפחתו. במשך שלוש שנים התגוררה המשפחה במשקו של עמיקם, אשר סייע להם בחבלי הקליטה בארץ. לאחר מכן עברו לגור בנתניה.
סבו של עמיקם וגם דודו לא זכו לעלות לארץדישראל; ואילו אלכסנדר הנכד, שגדל בגלות, זכה לשוב למולדת עם סיומה של המאה ולהכיר לראשונה את משפחתו הענפה בארץ.
אסתר ואריה בריא הגיעו להדר ב*1929 - יחד עם יוסף פלדשר, אחיה של אסתר. הם התגוררו בצריף שבנו יחד, וגם חילקו את הרכוש המשותף: שטח האדמות בן עשרים וחמישה דונם ולול התרנגולות.
"אסתר ואריה היו חקלאים בדמם ובנשמתם, אנשי עבודה אמיתיים. אסתר היתה בשלנית נהדרת, ואריה היה חקלאי אלף-אלף," מספר עמיקם, האחיין. "בגיל מבוגר מאוד נטע פרדס, אך לא זכה לראותו מניב פרות."
בשנת 1934 עזבו אסתר ואריה את הדר. הם פדו את חלקם במשק, ועברו להתיישב במושב עין ורד, שהיה אז בשלבי הקמה. היו להם שני בנים, יעקב וראובן. יעקב נפל במלחמת הקוממיות בהגנה על גוש תל מונד בהיותו בן 17, בד' באייר = יום לפני הקמת המדינה.
בעקבות אסון זה מכרו אסתר ואריה את משקם בעין ורד, ושבו להדר עם בנם ראובן. אחיה ואחותה של אסתר, יוסף ושרה, הפרישו למענם חלקה שעליה בנו את ביתם. לימים נשא ראובן את חנה. לבנו הבכור קרא יעקב, על שם אחיו שנהרג במלחמה. למרבה הצער היה גורלו של יעקב הצעיר, שכונה קוקו, דומה לגורלו של דודו. הוא היה חובש בסיירת צנחנים, ונהרג בתאונת אימונים בצבא בשנת 1974 והוא בן 19. לחנה וראובן נולדו עוד
244
בת ובן, רותי ורועי. ראובן נפטר בגיל צעיר - בן 53 היה במותו. קרוביו של אריה מספרים כי היה אדם שלו ושקט. הוא היה ממעט לדבר, ורק כשפנו אליו בדברים היו שומעים את קולו. הוא סבל ממגבלות רפואיות - אחת מעיניו היתה פגועה והיתה לו ריאה אחת בלבד - ולמרות זאת עבד ותיפקד כאדם בריא. היה לו משק קטן, וחמור שבעזרתו היה מוביל את התערובת ממרכז הכפר. "הוא היה חרוץ מאוד, איש לא ידע שהיה חולה," אומרת יעל זינגר. "הוא עבד מזריחת החמה ועד שקיעתה. זכור לי שהיה יושב בלול ושוקל כל ביצה בעזרת מכשיר ישן ומסורבל, ואף*על"פי שלא ראה היטב - תוצאות השקילה היו מדויקות מאוד."
אריה בריא לא אהב להטריד איש, לא התלונן ולא פצה את פיו גם כשהיה לו קשה. בני משפחתו מספרים כי פעם הובהל לחדר המיון בבית*החולים בגלל מים בריאות. בזמנו לא היו מסיכות, והלבישו לו אוהל חמצן. גיסו שייקה הבחין לפתע כי הוא כמעט נחנק. התברר שהאחות שכחה לפתות את צינור החמצן. כששאל מדוע לא אמר דבר, השיב אריה: "ראיתי שהאחות עסוקה, ולא רציתי להפריע לה." עוד מספרים, כי אריה הוא האדם היחיד שהחזיר כסף למס הכנסה, לאחר שבדק וגילה שגבו ממנו מעט מדי.
[לא זוהו תמונות בעמוד זה]
אסתר ואריה בריא
25
שרה שניידר עלתה ארצה עם בנה שייקה בשנת 1932, לאחר שהתאלמנה מבעלה מרדכי, שחלה ונפטר בגיל צעיר. לוותיקי הדר היא זכורה כאשה כאריזמטית ופעילה. בתקופה הראשונה להגיעה להדר עבדה שרה בפרדסים. לאחר זמן"מה הוצעה לה משרה בלשכת העבודה של הדר. בתחילה התלבטה, אולם בנה השפיע עליה לקבל את ההצעה בשל היתרונות שבעבודה משרדית לעומת עבודה בפרדסים.
במשך שנים ניהלה שרה את לשכת העבודה של הדר. החקלאים הוותיקים זוכרים אותה מסיירת בשדות ובפרדסים בכרכרה רתומה לסוס בבואה לבקר את הפועלים. "לעתים היתה לוקחת אותי אתה," מספר עמיקם, אחיינה, "והיתה מרשה לי להחזיק במושכות ולנהוג את הכרכרה."
שרה עבדה קשה והשקיעה מאמצים לא מעטים כדי להגן על זכויות הפועלים. אפרים הרץ כתב בזיכרונותיו: "מדי ערב נהגו הפועלים להתאסף בלשכת העבודה עד שעה מאוחרת, לאו דווקא כדי לבקש עבודה, אלא לשם מפגש חברתי כחלק מהווי החיים של אותה תקופה. הם היו משוחחים ומתעניינים מה נשמע בפרדס זה או אחר, וכאשר השעה היתה כבר מאוחרת ולשכת העבודה היתה נסגרת, היו נכנסים לצריפם של שרה ויוסף אחיה, שותים כוס תה ומפטפטים על ענייני דיומא, ורק אז פונים איש"איש לשנת ליל לאגור כוחות ליום המחרת."
בשלב מאוחר יותר עבדה שרה כמנהלת קרן פנסיה של הפועלים החקלאים בהסתדרות, שם המשיכה לעבוד עד שפרשה לגימלאות. היא היתה פעילה במפא"י ועם איחוד הדר לרמתיים שימשה כסגנית ראש המועצה.
חייה של שרה כאלמנה צעירה וכאם לילד לא היו קלים, אך אףיעליפייכן יחד עם קשיי הקיום היא התמסרה לעשייה הציבורית והשתתפה בפעילות התנדבותית רבה.
שרה שניידר (ברקע בית הפועלים שהפך למחסן ההספקה).
ותיקי התימנים - שעלו ארצה ב-1946, והתיישבו בהדר בסיוע ועד המושבה שהעמיד לרשותם חלקות קרקע - זוכרים אותה עד היום בהערצה, ומספרים כיצד עזרה לעולים החדשים בשנות ה-50 והדריכה אותם בחיי היומיום. שרה שניידר נפטרה בשנת 1981.
שייקה שניידר הגיע להדר ב"1932 כילד עם אמו, שרה. הוא היה טיפוס מיוחד. "בבגרותו שימש כראש המשפחה המורחבת, ובכל בעיה היו פונים קודם אליו. העבודה קדמה בעיניו לכול, ומעולם לא יצא לחופשה," מספרים ילדיו. כאמו, שרה, אף הוא השתתף בפעילות ציבורית. הוא היה פעיל באגודת המים, ב"פרדס וחיסכון" ובוועד הדר. כל מטלה שקיבל עליו ביצע ביסודיות רבה. הוא פעל נמרצות למניעת ההחלטה להרחיב את רחוב התכלת ולהפכו לכביש
006
ראשי, ובסופו של דבר הצליח בפעולתו.
נעמי, לימים אשתו, עלתה ארצה מגרמניה במסגרת עליית הנוער בשנת 1939. כל בני משפחתה נספו בשואה, מלבד אביה, שעלה מאוחר יותר. אחיה נספה כחייל בצבא הבריטי. את שייקה הכירה במפעלי ים המלח, ששם עבד במסגרות במשך שנים רבות, כאשר הגיעה לשם עם פלוגות עבודה של קיבוץ מעגן מיכאל.
הימים ההם התקיימה בבית העם. כל תושבי הדר הוזמנו: "השכנים הביאו כיבוד, שכנה אחת אפתה עוגה. האורחים רקדו כל הלילה ריקודי עם, ולמחרת עמדתי כל היום ושטפתי כלים," מספרת נעמי.
בשנתיים הראשונות לנישואיהם התגוררו בני הזוג בשכירות אצל משפחת אקסלרוד. לאחר מכן עברו לבית שבנו ברחוב התכלת. נעמי עבדה במשק העזר שטיפחה בחצר הבית, ושכלל לול קטן של אווזים ותרנגולי הודו, שישה דונמים פרדסים ואף גינת פרחים. שייקה הקים וניהל מסגרייה בכפר טבא עם שני שותפים, שהכיר עוד בימים שבהם עבד בים המלח. "עד הרגע האחרון עבד שם," מספרת אשתו. כמקור פרנסה נוסף החלו בני הזוג שניידר להפעיל את בית הקולנוע של הדר, ששכן בבית הפועלים (היום - מחסן האספקה). מדי שבוע היה שייקה נוסע לתל-אביב לשכור סרט ממחלקת הקולנוע של ההסתדרות. לעתים היו ילדיו מתלווים אליו על גבי האופנוע שלו. על החלונות היו תולים וילונות שחורים כדי להחשיך את האולם. נעמי היתה יושבת בכניסה ומוכרת את הכרטיסים. כרטיס כניסה לסרט עלה אז עשרה גרושים. ליד החלונות היו מצטופפים מי שרצו לצפות בסרט בלי לקנות כרטיס, ושייקה היה מגרש את המציצים. הוא עצמו הפעיל את מכונת ההקרנה, ויהודה, בנו של אברמוביץ היה ממונה על התרגום בשל בקיאותו באנגלית; כשיהודה עזב, החליף אותו מולה מינקוביץ. התרגום היה מוקרן לצד הסרט. לא פעם היו מופיעות שורות שלא כל-יכך התאימו לנעשה על המסך, והיה צורך להריץ או להאט את התרגום. לעתים הסרט היה נגמר רבע שעה אחרי או לפני שהתרגום הסתיים. "אבל זה לא שינה הרבה," אומרים מוטי וספי, בניו של שייקה;
נעמי וישעיהו (שייקה) שניידר וילדיהם מוטי, ספי ויעל.
"האוירה בקולנוע היתה בדיוק כמו בסרט 'סינמה פרדיסו'. אנשים היו נכנסים לאולם או יוצאים ממנו דרך החלונות. לפעמים היה נוצר עומס יתר של אנשים שבאו לצפות בסרט שלמעשה היה הבילוי היחיד באותם ימים, ובגלל חוסר מקום היו מתחילים לריב."
על חיי היומיום של אותם ימים מספרת נעמי: "עד גיל ארבע הילדים היו בבית. נשארתי לטפל בהם. בעצם, כל נשות הדור שלי היו עקרות בית. העבודה במשק הבית היתה קשה, כי לא היו התנאים שיש היום. למשל, היינו נוהגים לקנות קרח - המקרר היה ארגז עץ עם מגרה, שלתוכה נזלו המים מהקרח. כל בוקר היתה עוברת עגלת הקרח והיינו קונים בדלי בלוק קטן של קרח. את הכביסה היו מרתיחים על פרימוס. את העופות היינו לוקחים לשוחט, ולאחר השחיטה היינו מורטים את הנוצות. היו חיים לא קלים, אך יותר רגועים מאלה של היום."
מוטי, יעל וספי מספרים כי בחברת הילדים היתה אוירה מיוחדת: "היתה זו תערובת של ילדים גדולים וקטנים. הקטנים היו צופים מהצד במעשי הגדוליס, ומנסים להוכיח את עצמם. הדרכים היו דרכי חול, ולכן הילדים הרבו ללכת יחפים; אך כשהחום היה מציק מדי, היו מחפשים קטעי צל לקרר את הרגליים. בחורף היה הואדי של הכפר עולה על גדותיו, ונהגנו ללכת לטבול בו במגפיים, עד אשר פעם אחת מישהו כמעט טבע שם. במרכז הכפר היינו משחקים 'דודס', מחניים ופורפרות. אף-על-פי שרוב התושבים בהדר לא היו דתיים, התנהל בבית-הכנסת מרכז חברתי. הילדים היו מתאספים שם בחגים ובאירועי בר-"מצווה בשבתות, וחוגגים. בקיוסק של אושינסקי היינו קונים גזוז צהוב ואדום בחצי גרוש."
27
שרה ומאיר קופר הגיעו להדר באביב 1930, ונחשבו תמיד בין ראשוני המתיישבים במושבה. אביו של מאיר, שהתגורר בצ'רנוביץ שברומניה, קנה עשרים וחמישה דונם מאדמות הכפר בחלקה הגובלת ברחוב הארוך ביותר של המושבה - רחוב התכלת.
מאיר היה אדם שקט וצנוע, ואילו אשתו שרה היתה תוססת ודינמית. הם הקימו צריף מגורים, ומאחר שלא התיימרו להבין בפרדסנות, נעזרו במומחים ואנשי מקצוע כמו האגרונום שמואל ידידיה, אשר פיקת על התפתחות הפרדס. את הפרדס תיכנן גענין, יהודי צנום ושזוף מראשוני הבוגרים של בית-הספר החקלאי מקוה ישראל, שהופיע בהדר. גענין תיכנן את מפת הפרדס, נתן הוראות ליישור פני הקרקע, וגם קבע את סוגי השתילים שיננטעו - שורה אחת על כנת חושחש, ושנייה על כנת לימטה. מאחורי החלטה זו עמדה המחשבה, שהלימטה מקדימה לתת פרי. גענין השגיח על הנטיעה ועל הידוק הקרקע מסביב לשתלים, על הכנת הגומות ("הצלחות") והזרמת המים לתוכן. אחר כך ביקר פעמים מספר בפרדס - ונעלם פתאום, ממש כפי שהופיע.
מאיר לא התערב בענייני העבודה ואף נמנע מלבקר בפרדס בשעות העבודה, שמא יתפרש הדבר כאילו הוא בולש אחרי הפועלים. רק לפנות ערב, לפני גמר העבודה, נהג לצאת בחברת שדה רעייתו לערוך כעין טיול, ודרך אגב לבקר את העובדים שעסקו בעקירת היבלית.
בינתיים רכשו יהודים נוספים מרומניה חלקות אדמה גדולות ברמתיים על גבול הדר. אף הם נטעו פרדסים, ומאיר התמנה לאחראי עליהם תמורת משכורת. בזכות מפנה זה במעמדו בנה מאיר בית בהדר, וזאת בתוך תקופה קצרה יחסית.
שתי בנות נולדו לבני הזוג קופר, וחייהם התנהלו על מי מנוחות. הפרדס הניב פרי, המשפחה היתה מעודה בחיי הכפר, ומאיר הצטרף לפעילות בוועד המושבה.
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, כאשר הפרדס חדל להיות ענף שאפשר להישען עליו, עמדו שרה ומאיר קופר בפני שוקת
שבורה. אי אפשר היה להעסיק עובדים שכירים, הקשר עם ארצות אירופה נותק - ועמו חדלה להגיע העזרה הכספית מאבא קופר, שממנה נהנו בני המשפחה כל השנים. עקב המשבר הוזנח הפרדס והתייבש. נותרה רק חלקת אשכוליות בת חמישה דונמים מאחורי הבית, שאותה היה קופר משקה. מיום שנכנסו לביתם הבלתי מוגמר בהדר לא היה למשפחת קופר שימוש בצריף הריק, ביתם הראשון, וכרבים בהדר שינו את ייעודו והפכו אותו ללול עופות. כעזרה לפרנסת המשפחה שתלו תרד בחצר, אולם גם בכך לא היה די - ולבסוף נאלצו למכור את אדמתם ולאחר מכן אף את ביתם.
קופר עבד בעבודות-תוץ שונות: במחסן האספקה, כאחראי להכנת תערובת ללול, ובערוב ימיו עבד בהדר במפעל למרככי המים של בורלא ושות'. העבודה היתה בשבילו סם חיים, והוא התמיד בה עד יומו האחרון.
שרה ומאיר קופר
אליעזר חונך בבית הוריו בוורשה שבפולין על ברכי הציונות, וידע שבבוא הזמן יעלה לארץדישראל. הוא לא תיאר לעצמו שייאלץ לברוח מפולין בשנת 1924, בגיל 17, בעקבות קטטה עם נערים גויים, שהתנפלו עליו בשעה שרחץ בנהר. הוא גבר על שלושתם, ועוד באותו ערב באו חוקרי המשטרה הפולנית, לחפש אותו בבית הודיו; אבל איחרו את המועד: אליעזר היה כבר בדרכו ארצה. מפולין הגיע ברכבת לרומניה
208
ומשם באנייה לארץ"ישראל. הוא הצטרף לאחיו שהגיע לפניו לארץ והתיישב בפתח תקוה. השניים עבדו כחקלאים, אולם רצו לעבוד כעצמאיים ולכן נדדו ממקום למקום בחיפוש אחר עבודה. לבסוף הגיעו למגדיאל. אליעזר נטלח מטעם ה"הגנה" לשמור על ביתו של שיפר (והוטלו עליו משימות נוספות), ובמקביל החל לעבוד בפרדסיו. הוא נודע בכושרו הטכני. מספרים כי בשל חריצותו ורמת התפוקה הגבוהה שלו היה
פועל מבוקש, והמעסיקים בעלי האדמות היו מתחרים ביניהם מי יזכה בשירותיו.
מרים (לבית קוסטנוביץ') ואחותה התאומה עלו ארצה מרוסיה כשהיו בנות 17 בלבד. אחרי הכשרה חקלאית במשק הפועלות בפתח תקוה עברה מרים לגור בהדר אצל אחיה, אלימלך קוסטנוביץ. היא עבדה במשק שיפר - והכירה שם את אליעזר. לאחר תקופת חיזור הפכו השניים לזוג, ובשנת 1 נישאו. כל פועלי הדר הוזמנו לחתונה, שהתקיימה בבניין הרפת החדשה של שיפר (כיום "בית הנערה"). על שולחן ארוך הוגשו מטעמים שהכינו נשות הדר, וריקודי ההורה נמשכו כל הלילה לצלילי מפוחית פה.
באותה תקופה היה אליעזר פעיל ב"הגנה". פעם, הוא מספר,
נסע לירושלים כדי לרכוש רובה טוב, ושילם חמש לירות תמורת רובה שנראה לו יציב ויעיל. בדרכו בחזרה נעצר לפתע האוטובוס וכמה חילים בריטים עלו לביקורת. אליעזר התפלל בלבו שלא יבחינו ברובה שהיה קשור לדפנות האוטובוס. בעודו דרוך וחרד, נטפלו הבריטים לנוסעת באוטובוס שלא היתה לה תעודה מזהה. צעירה שדיברה באנגלית שוטפת ניגשה אליהם, הקסימה אותם בחינניותה ובלשונה השנונה והקולחת, ועד מהרה הסתלקו הבריטים מהמקום בלי להשלים את בדיקתם. לאחר מכן התברר שהצעירה היתה גולדה מאיר, וכי בזכותה ניצלו גם הנוסעת ללא התעודה - וגם אליעזר. כשהגיע הביתה גילה אליעזר לתדהמתו שהרובה שנמכר לו חסר נוקר, ובלעדיו הירייה אינה יכולה להתבצע... אליעזר לא התייאש, נטל לידיו את הרובה, תיקן אותו, שיפץ את חלקיו, ובסופו של דבר הצליח לירות בו. היום הוא מוכן לספר שהרובה שימש בעיקר כדי לירות בתנים שהסתננו לחצרות וטרפו עופות...
זאב ואילנה כץ"כספי וילדיהם דורון וערן, 1962.
בחודשים הראשונים לאחר הנישואים התגוררו מרים ואליעזר ברפת של שיפר. אחר-כך, במשך כשנה, התגוררו בצריף שבנה אליעזר. באחד הימים נקרתה לפניהם הזדמנות לרכוש חלקת אדמה במושב קדימה באמצעות הלוואה בתנאים נוחים. השניים עברו לקדימה, כשהם לוקחים אתם את הצריף. כעבור שנים אחדות רכשו בהדר חלקת אדמה בת ארבעה דונמים, ושבו למקום עם שני ילדיהם; אילנה ויגאל. הצריף - אותו הצריף - חזר אתם להדר, הורכב מחדש ושימש אותם עד שהצליחו לבנות את ביתם.
בדומה ליתר תושבי הדר באותה תקופה, גם אצלם העניין ארך זמן רב. מקורות הצריף בנה אליעזר את גג הבית הקיים עד היום. בחצר הבית בנה אליעזר לול עופות, אשר היווה
209
מקור פרנסה בימי המחסור של מלחמת העולם השנייה. מחלבן של שלוש הפרות שרכש ייצרה מרים גבינות וחמאה, והצנצנת שנועדה למטרה זו שמורה עד היום בביתו של אליעזר. למרות הצנע, האבטלה והמצב הכלכלי הקשה ששרר בארץ באותם ימים, לא הרגישו אנשי הדר במחסור, משום שהמושבה הקטנה היתה משופעת בפרות, ירקות, חלב וביצים.
בשנות ה-50 הלך הלול של בני הזוג כספי והשתכלל. כן החל לפתח את ענף המדגרות ועבד בו יומם ולילה. בעקבות זאת החל אליעזר למכור אפרוחים לחקלאים מיישובי הסביבה, ומאוחר יותר אף ליישובים מכל הארץ. לבסוף נאלץ לחסל את הלול, כי מטעמי תברואה לא יכול להחזיק גם לול וגם מדגרה באותו מקום.
בשנת ו195 היה אליעזר התושב הראשון בהדר שרכש מכונית. היתה זו מכונית פורד עתיקה בצבע ירוק שיוצרה בשנת 1935. המכונית קסמה גם למבוגרים וגם לילדים, אף שיעודה היה לשמש כרכב מסחרי, שבו יוכל אליעזר להעביר את האפרוחים ללקוחותיו.
על ימי ילדותה מספרת אילנה, כי למרות הקשיים והתלאות שעמם נאלצו המבוגרים להתמודד היתה לה ולחבריה ילדות
מאושרת בחיק הטבע עם חיי חברה תוססים. "אנחנו גרנו בקצה הדר, וכדי להגיע למרכז, לאזור הצרכניה, שם היה מרכז העניינים, נאלצתי לעבור דרך הפודסים - ופחדתי מהתנים. אך לא היתה לי ברירה: במרכז היו כל הילדים נפגשים, ורציתי להיות אחת מהם.
"מבני משפתתו של אליעזר רק הוא והוריו שרדו: אחיו ואחיותיו, שעלו לארץ בשנות ה-30 וחזרו לפולין לאחר תקופה קצרה בשל קשיי פרנסה, נספו בשואה. הוריו, שחזו את מרחץ הדמים העתיד להתרחש באירופה, עלו ארצה בשנת 1936. הם התגוררו זמן מה בהדר, ולאחר מכן עברו למגדיאל. בשנת 1948 נפטרו בשיבה טובה.
"הוריי הספיקו לראות את הקמת המדינה," נזכר אליעזר בהתרגשות. "אני זוכר איך רצתי לבשר להם על הכרזת המדינה, ואבי עוד הספיק לברך 'שהחיינו' עם קום המדינה." מרים התייתמה מאמה עוד לפני שעלתה ארצה. כשעלתה, עלו בעקבותיה יתד בני המשפחה. בכך ניצלו כולם מהשואה. היא נפטרה בשנת 1983. אליעזר זכה להאריך ימים ולראות עד כה - שבעה נינים: לאילנה, תושבת הדר עד היום, שני ילדים ושבעה נכדים; אחיה יגאל מתגורר בהוד השרון, ולו ארבעה ילדים.
דבורה ואלימלך קוסטנוביץ' הגיעו להדר ב-1920, וייסדו בה מטבח פועלים, הזכור היטב עד היום לוותיקי הדר. תחילה גרו בצריף, ומאוחר יותר בנו בית ואף הוסיפו חדרים שיועדו לחנויות.
אלימלך הגיע להדר מפתח תקוה, שבה עסק שם בעבודות בנייה. בהדר רכש חלקת אדמה בת עשרה דונמים מעשהאל צוקרמן ממשק שיפר, אשר חולקה בינו לבין משה מזאה. כבנאי השתתף בבניית תעלות השקיה מבטון שנדרשו לשם התחלת הנטיעות בפרדסים הצעירים.
לפני שהגיעה להדר, עבדה דבורה בכל מיני עבודות. בין היתר גם בסלילת כביש חיפה-תל-אביב. בהדר עבדה בפרדסים וביצעה את כל העבודות הנדרשות לשם תפקודו המלא של מטבח הפועלים.
המטבח של דבורה ואלימלך שירת בנאמנות את הפועלים החקלאיים שעבדו בפרדסי הדר. תמורת חמישה גרושים ליום אפשר היה לאכול לשובע במטבח שלוש ארוחות חמות ומזינות, וגם לקבל צידה קלה לעבודה. באותם ימים נעשה הבישול אצל דבורה על שורת פתיליות בגדלים שונים, ולמרות זאת הארוחות היו מוגשות בזמן. מעבר לכך מצאו הפועלים במטבח שלה בית חם ומקום מפגש שבו היה הווי חברתי מיוחד. מספרים, כי דוד בןיגוריון אכל אף הוא מארוחותיה של דבורה. רבים זוכרים את בני הזוג לטובה, גם בזכות גמילות חסדים והלוואות שקיבלו. אלימלך תרם רבות להתפתחותה
200
של המושבה, ועשה בהתנדבות לילות כימים בפיתוח קשרים עם המוסדות השונים. הוא היה חבר הנהלת אגודת הבניין באזור, חבר הנהלת הצרכנייה, ושנים רבות ישב בהנהלת מפעל המים. הודות לו זכתה הדר ליחס של אמון והערכה מהמרכזים החקלאיים האחרים.
דבורה ואלימלך נטלו חלק גם בפעילות ה"הגנה". הם עסקו בהקמת "סליקים" ובהגנה על היישוב. ילדים לא היו להם, ולכן חיפשו את קרבתם של האנשים. את רוב זמנם ומרצם השקיעו בהתנדבות ובתרומה לחיי המקום.
התאומות דבורה ואתי לבית מזאה מספרות, כי כילדות אהבו
מאוד את אלימלך השכן, שהתייחס אליהן בצורה ידידותית ביותר. קולו הרם של אלימלך נשמע ברחבי הדר, וגם מי שהיה במרחק ממנו שמע אותו בבירור. הוא היה טיפוס לבבי ומלא מרץ. אלימלך היה בעל אישיות חזקה, ואמר דברים בגילוי לב, גם אם עוררו חילוקי דעות. עד ימי זקנתו היתה מחשבתו בהירה וצלולה. זאב כץ (החתן של אחותו) מספר כי גם בערוב ימיו נהג לשוחח על פוליטיקה ועל אקטואליה, וגילה בקיאות מדהימה בכל נושא.
דבורה קוסטנוביץ' נפטרה בשנת 1983; אלימלך קוסטנוביץ' נפטר בשיבה טובה בשנת 1987 בהיותו בן 89.
מחרשה עתיקה, המוצגת כיום כאנדרטה במרכז הדר, מנציחה את זכרו של צבי רובינשטיין, מוותיקי הדר. בימים שלפני עידן הטרקטור היתה המחרשה יד ימינו של צבי, שעסק בעבודות חריש בהדר ובסביבתה. משתמו ימי המחרשות והעבודה הידנית, תרם צבי את מחרשתו, שפילחה את רוב השדות בהדר, כדי שתשמש מוצג היסטורי מהימים שלפני המודרניזציה. צבי עלה ארצה מגרמניה בשנת 1938, הצטרף לקיבוץ גבעת חיים, וכעבור שנתיים עבר להדר. תחילה עבד בפרדסים, ובמשך הזמן רכש סוס ועגלה ועבד בעבודות חריש והובלות במשקי הדר. לאחר תקופה מסוימת עסק בהובלת תערובת ממחסן התערובת למשקים של הדר. צבי זכור לוותיקי הדר כאדם חסון ובריא, שסחב על גבו שקים ועסק ללא כל קושי בעבודת כפיים מפרכות. עם השנים הקים צבי לול גדול בחצר ביתו, שהיווה תוספת נכבדה לפרנסת משפחתו. לו וללאה נולדה בת אחת, רותי; כשבגרה התחתנה עם דוד בשן. בשיר לזכרו תיאר החתן את המחרשה של צבי על כל מה שהיא מסמלת לוותיקי הדר ומייסדיה.
המחרשה הוצבה במרכז הדר (תמונה בע' 134).
המחרשה כסמל / מאת דוד בשן המחרשה העלומה אילמת היא, צבועה אל חלד מבריקה,
באור קרני חמה השוחקות ומקיפות אותה כחתן בחופתו. בכפר הדר, בלב כיכר, דוממת היא, בין אילנות ההדרים,
המבשמים את השבילים,
את הבתים, הפרדסים והנירים. חשופה היא וסביבה עולה הדשא, צומח ירק רענן,
והאדם יזרוק אליה עוד מבט, מלא כמיהות וזיכרונות
וזיעת גופם המלוחה.
לשים לב שוב למחרשה העתיקה, למרץ נעוריה,
עומדת היא כאנדרטה,
כמו בסרט טבע מכוכב אחר, המחרשה הזו מכפר הדר,
כופה עליך חלומות,
על הזריחות והשקיעות.
האיתן והשרירי ועל כפות ידיו של ההולך בין התלמים
משחר עד הערב רד,
באדמתו האהובה.
שוב הם שוקעים בחזיונות
אשר חיברה בין חלומם וגורלם של האתמול - והמחר !
221
יעקב רובינשטיין עלה ארצה בשנת 1934 והצטרף לקיבוץ מעלה בהרי אפרים (כיום קיבוץ דליה). באותה שנה נשא את אשתו. ובמרוצת השנים נולדו לבני הזוג שתי בנות ובן. במשך שש-עשרה שנה עבד כפועל קבוע בפרדס מוזס-אלברט ברמתיים, לשביעות רצונם של מעבידיו, אולם השכר היה מועט. בלית ברירה חיפש עבודה מכניסה יותר באגודת פועלי הבניין, והחל לעבוד ב"סולל-בונה" כמנהל עבודה. אז עבדו בעשיית טיט בארגז ברזל ובהגשת דליי טיט לבנאים, או בהזנת המערבל בחצץ, זיפזיף, מלט ומים בעוד המכונה ממשיכה לפעול. תודות למאמץ ולשעות נוספות הצלית לרכוש מגרש בכפר הדר ובנה עליו את ביתו.
הילדים המשיכו בלימודיהם בבית-הספר היסודי. בגלל נטייתו לאלקטרוניקה פנה הבן חיים*משה, יליד 1942, לבית*ספר מקצועי "אורט" בנתניה, ונסע מדי יום הלוך וחזור באוטובוס. הוא סיים בהצלחה את המגמה הארבע שנתית באלקטרוניקה, וערב מלחמת 1967 כבר היה חייל. עם תום שירותו הצבאי השתחרר ונסע ללמוד בשווייץ: השתלמות באלקטרוניקה מטעם "אורט" נתניה. לפתע פרצה מלחמת יום הכיפורים, וכרבים מהבנים שנמצאו מחוץ לגבולות המדינה וחשו ארצה זנח גם חיים"משה את לימודיו והשתתף בקרבות בסיני עם יחידת השריון שעמה נמנה. כך נפל עם חבריו כשעלו על מוקש.
הבת שלומית ילידת 1939 למדה פסיכולוגיה והיתה גם משוררת וסופרת אולם נפטרה ב-1989.
הבת זהבה, ילידת 1948 עברה לגור בחדרה ולה ארבעה ילדים והאב יעקב גר איתה. האם פנינה נפטרה ב-1974.
222
יצחק, יליד העיר קולנו במחוז ביאליסטוק בפולין, הבין שבארץ מוצאו אין עתיד לנוער היהודי, ויצא להכשרה בקיבוץ "גרוכוב" בוורשה. בהיותו בעל מבנה מוצק עבד בעבודות קשות ביותר, בתנאים של תת-תזונה ולפעמים ממש בתנאי רעב. בהכשרה שהה שנים מספר, כי מספר אשרות הכניסה (הסרטיפיקטים) היה מצומצם. ימים אחדים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה הצטרף יצחק לקבוצת חלוצים | שיצאו באנייה על-מנת להגיע לארץ"ישראל בדרך לא ליגלית. האנייה טולטלה מחוף לחוף במשך שבועות ארוכים, ובינתיים אזל מלאי המזון; כך סיפרו חבריו מרמת הכובש שליווהו בדרכו האחרונה. לאחר קשיים מרובים ומאבק עם שלטונות המנדט הצליחו המעפילים להגיע לחופי ארצנו, שעליה חלם יצחק במשך שנים. שנים אחדות היה חבר קיבוץ רמת הכובש, ולא השתלב במסגרת חיים זו. לבסוף נאלץ לעזוב ולעבור לצורת חיים אחרת.
בעת ההיא הגיע למושבה הדר, ששרר בה משבר בענף הפרדסנות עקב מלחמת העולם השנייה. חוסר עבודה ומאבק על כל יום עבודה היו מנת חלקו הרבה שנים, עד שנכנס לעבודה בצרכניית הדר, שם ההצלחה האירה לו פנים.
למרות הקשיים המרובים בחייו כאדם גלמוד ובודד חסך פרוטה לפרוטה, רכש לו בית, אבל לא עלה בידו לבנות משפחה.
והנה באופן בלתי צפוי נפל למשכב, ולבו העדין והחם לא החזיק מעמד. גלמוד וערירי נפטר, כשם שחי, בשנת 1967. איש תרבות וספר היה יצחק, ורבים לא הכירוהו במובן זה. היה חריף בתפיסה פוליטית, ער למתרחש בעולם ובארץ, ולקח חלק במסגרות השונות בחברה בלי לצפות לתמורה כלשהי.
יצחק רוזנברג
צבי היה מיוצאי קיבוץ כרית. הוא היה פועל בניין בהדר, ונחשב לאיש מקצוע מעולה. הוא ביצע עבודות בנייה, שיפוצים, הרחבות ותיקונים בעבור תושבי הדר. אומרים כי נהג לגבות מחיר נמוך מהמקובל, אם מפני שהיה אדם צנוע, ואם מפני שחשש שמא המחיר יהיה גבוה מההשקעה שהשקיע בעבודה.
צבי התגורר בגפו בבית שבנה בהדר על מגרש שרכש. לא היו לו ילדים, וסופו היה טראגי. הוא חלה במחלת עצבים, וסיים את חייו בודד וערירי בבית אבות בנתניה.
יוסף לקס היה החלבן של המושבה. הוא התגורר בהדר במשך שנים מספר, והתפרנס מחלוקת החלב. התושבים היו מקבלים ממנו מדי בוקר בבוקרו חלב, מתוך כד שהגיע הישר מהרפתות. ותיקי הדר זוכרים אותו עובר בין הבתים, רכוב על אופניים המושכים עגלה עמוסת כדי חלב.
מספר מונס מזורי: "באותם ימים המרחקים בין הבתים היו גדולים, לא היתה צפיפות, אבל הוא הגיע אל כולם. אנחנו זוכרים את יוסף לטובה כמי שהתפרנס מעמלו ביושר ובנאמנות, וכמי שנתן שירות חשוב לציבור."
הלל ואסתר שוורצמן, יוצאי דנציג שבפולין, הגיעו להדר ביו194. הם בחרו בה משום שקסמו להם חיי הכפר עם האוויר הצח, השקט והשלווה וקול רינת הציפורים.
בני הזוג רכשו מגרש ובית מידי מתיישב שעזב את המקום, שיפצו אותו לפי טעמם והפכו אותו לבית מגורים נאה. הם הקימו משק עופות לביצי מאכל ובשר.
פרומה בוכמן-לוי שהיתה בעלת הכשרה מקצועית בעבודות הלול, התקבלה לעבודה במשק שוורצמן, והעסקים פרחו ושגשגו. בכל זאת נאלצו אסתר והלל לעזוב את הדר. בד1964, משחלתה אסתר במחלה קשה, עברו לקיבוץ כפר הנשיא בעקבות בנם אייבי ומשפחתו.
233
חוה ואהרון רוט
חוה ואהרון רוט, ניצולי שואה, נותרו עד היום אידיאליסטים כשם שהיו כשעלו ארצה בשנת 1946.
הם עלו ארצה מהונגריה, לאחר ששרדו מן התופת, אולם גם הכניסה אל הארץ היתה קשה ורצופת מכשולים. הבריטים תפסו בלב ים את האנייה שבה הפליגו, וכלאו את כל הנוסעים (2,700 איש) בעתלית ומשם הוגלו לקפריסין. רק כעבור שלושה חודשים הורשו הנוסעים להיכנס ארצה. מנמל חיפה נשלחו חוה ואהרון יחד עם קבוצת ההכשרה "אופק", שבה אהרון היה מדריך, לקיבוץ שדה נחום. אולם כעבור זמן לא רב התפרקה הקבוצה, וחבריה התפזרו לנקודות התיישבות שונות. חוה ואהרון עברו לקלמניה, ומשם - בהמלצה של חבר טוב - עברו להדר. "אמנם היינו שבורים מהמלחמה, אבל היינו אידיאליסטים גדולים, ושאפנו ליישם את ערכי העבודה על טהרת העבודה העברית," אומר אהרון.
להדר הגיעו יחד עם בנם משה, שנולד בשנת 1947, כשהיו עדיין בקבוצת ההכשרה. לידתו של משה, הילד הראשון שנולד לאחר החורבן, היוותה מבחינתם סמל לעתיד טוב ולתקווה.
"יום אחד עברתי לפני הצרכנייה. היתה שם ערימת חול זהוב. מסביב הכול היה שקט. שקט כפרי. על ערימת החול השתעשעו בחן רב שתי תינוקות, התאומות האדמוניות של מזאה. את התמונה הזאת לעולם לא אשכח. אחרי שהייתי עד לחורבן אירופה, לראות מראה כזה, היה פשוט מחמם את הלב." בתקופה הראשונה התגוררו בחדר שכור אצל משפחת אהביה.
24
יחסי הידידות שנרקמו בינם ובין בני משפחת אהביה חיפו על התנאים הלא נוחים - מקלחת ושירותים בחצר. בנחישות רבה למד אהרון את רזיה של עבודת הכפיים המפרכת. עם הגיעו להדר נשלח לעבודה בפרדס. "נתנו לי סולם בגובה של ארבעה מטרים ומזמרה, ואמרו לי להתחיל בגיזום. למזלי, התימנים בקלמניה לימדו אותי לעבוד בגיזום וגם בטורייה, וידעתי כבר מה צריך לעשות." בשלב מאוחר יותר קיבל אהרון מהוועד של הדר רשות לעבד שטח אדמה בן שמונה דונמים כדי שלא יהפך להפקר, לאחר שבעליו עזבו את הארץ. בעזרתו של צבי רובינשטיין (והסוס שלו) עקר את הפרדס המיובש והחל לגדל בו ירקות.
"התושבים הוותיקים אפרים כהן וגרובר הדריכו אותי, וכך התחלתי את הקריירה שלי בגידול ירקות. את התוצרת שלחנו לשוק בתל-אביב, ומזה התפרנסנו," מספר אהרון. מבית משפחת אוהביה עברו לגור בשכירות אצל משפחת רייך, וגם עמם נרקמו קשרי ידידות. בשנת 1951 נולדה הבת מרים. הילדים משתי המשפחות גדלו ביחד, ובני הזוג רוט - אף-עליפי שהם עולים חדשים במקום שהתאכלס ברובו על ידי ותיקים מהם - נקלטו היטב בהדר. בימי מלחמת הקוממיות נשלח אהרון על ידי שרה שניידר מלשכת העבודה לטפל בעולים החדשים שהגיעו ואוכלסו בהדר. הוא נבחר למשימה לא רק כדי לספק לו פרנסה, אלא בעיקר בשל ניסיונו כמדריך בקבוצת ההכשרה וגם משום שגם הוא, בעצם, היה עדיין עולה חדש ויכול להזדהות עמם.
התפקיד כלל ארגון וחלוקה לקבוצות עבודה בפרדסים. אהרון היה איש עבודה. למרות כישוריו וכושר המנהיגות שגילה לא אחת, התרחק מעסקנות פוליטית והתרכז בעבודה ובתרומה לפיתוח החקלאות. הוא ראה את עצמו כחלק מתושבי הדר ואף שובץ למשימות שמירה על היישוב בפיקוחו של ניסן אשרי. ואולם חזון ההתיישבות לא הרפה מבני הזוג רוט. זמן"מה אחרי קום המדינה עזבו את הדר ויצאו שוב להתיישבות - והפעם בכרם מהר"ל. לאחר שנה וחצי שבו להדר, משהבינו כי לפעמים מתנגשים האידיאלים בתנאי המציאות. אהרון התקבל לעבודה בפרדס ג'ידרה (בין רמות השבים וגבעת חן), וכעבור זמן*מה מונה לתפקיד אחראי על מאה ועשרים דונם פרדס. במשך שמונה"עשרה שנה עבד שם במסירות ובנאמנות.
במשך כל השנים נטלה חוה חלק פעיל בפרנסת המשפחה - מלבד הטיפול במשק הבית ובגידול הילדים. היא יצאה לקטיף התרד כרבות מנשות הדר, ועבדה גם בגן הירק. פעם אחת לקחה עמה לשטח את משה התינוק, אשר השתרך אחריה בעודה שקועה בשתילה. רק כשסיימה לשתול שורה שלמה והסתובבה לאחור, גילתה לתדהמתה כי משה מצא שעשוע מעניין: הוא פשוט עקר כל שתיל ששתלה... כמו כן עבדה חוה בגן הילדים
צבי ריטר עלה ארצה מגרמניה בראשית שנות ה-30, לפני שהשתלטו עליה הנאצים. הוא רכש בהדר חלקת אדמה בת שני דונמים, והתגורר בצריף עם אשתו ובתו חיה. בחצר גידלו ירקות לצריכה עצמית.
צבי היה הדוור הכפרי. מדי יום היה מקבל ברמתיים את הדואר של תושבי הדר, ויוצא לחלקו בין הבתים. בזמנו המרחקים מבית לבית היו גדולים, וכך היה צבי מכתת את רגליו בין בתי המתיישבים. הוא נשא על גבו תרמיל גדול, והביא לתושבים מכתבים שכללו בין היתר ידיעות מבני משפחתם שנותרו בגולה. צבי נודע כ"יקה" דייקן, ובזכות תכונה זאת ידעו התושבים שתמיד יקבלו את הדואר שלהם במועד.
אהרון מאייר היה חתנו של צבי ריטר. אף הוא עלה מגרמניה. הוא התיישב בהדר ועבד בה כפועל חקלאי. הוא היה בין פועלי אהרונוביץ. במסגרת עבודתו הכיר את חיה ריטר, וכעבור תקופה קצרה נשא אותה לאשה. השניים היו חשוכי ילדים, ולכן אימצו בת, אילנה. חיה ואהרון נפטרו בשנות ה-80.
של הדר, ומאוחר יותר - כמטפלת של ילדי משפחת כהן, תמר ועמיחי. עד היום זוכרים אותה הילדים שבגרו זה מכבר כדמות שהפכה להיות חלק מהמשפחה. בהשפעת אשתו ובתו החליט אהרון לצאת ללמוד שרטוט בניין. לאחר יום עבודה מפרך בפרדסים היה נוסע לתל-אביב ללימודים, ועם שובו היה מכין שיעורי בית מחצות עד לפנות בוקר ויוצא לפרדס. "חסרו לי המון שעות שינה," נזכר אהרון. "כשהייתי חוזר מהלימודים הייתי מרגיש עייפות רבה, אבל ברגע שהתיישבתי ליד לוח השרטוט, כל העיפות נעלמה כלא היתה. כשקיבלתי את התעודה והתחלתי לעסוק בכך כבעל מקצוע, הבטחתי להמשיך ולעבוד עד גיל 90 בתחביב שהפך למקצוע."
בשנת 1954 רכשו בני הזוג רוט בית ב"שיכון עממי" תמורת 0 לירות ישראליות. מאז ועד היום הם מתגוררים שם, אך ממשיכים לשמור על קשר טוב עם תושבי הדר. כל בני משפחתה של חווה נספו בשואה, מלבד אחות אחת שלה שעלתה ארצה לפניה ומתגוררת כיום בחיפה. גם בני משפחתו של אהרון נספו בשואה, מלבד אח אחד שעלה אף הוא ארצה. והצטרף למשואות יצחק. לבני הזוג רוט חמישה נכדים. אהרן נפטר ב*1995.
שפרה ויצחק רוחני הגיעו להדר בשנת 1930, והתגוררו בה כמה עשרות שנים. את שם משפחתם דחובני שינו ל"רוחני".
שני בני הזוג הפעילו מטבח פועלים בהדר - אחד מתוך שלושה שהיו בה. במטבחם סעדו מדי יום פועלי הפרדס של נחום שיפר. מקומץ מוצרים היתה שפרה מכינה ארוחה, שכללה את כל אבות המזון ומרכיבי התזונה הנחוצים לפועלים העוסקים בעבודה גופנית. התקציב ליום תזונה היה שישה גרושים. במטבח של שפרה היו הפועלים מבלים גם לאחר שעות העבודה, והמקום שימש כמרכז חברתי בעיקר בזכותו של יצחק, שהיה אדם נעים הליכות ובעל חוש הומור. באותם ימים שלפני עידן הטלויזיה ואמצעי התקשורת המשוכללים הוא היה מעורר באנשים שמחת חיים לאחר יום עבודה מפרך.
יצחק נהג לחסוך את כספו. הוא רכש מגרש בשכנות לביתו של יצחק לב (ברחוב הגשר של היום) ועליו בנה בית. כשהסתיימה בניית הבית, עברו בני הזוג רוחני להתגורר בו וחיו מחסכונותיהם. לאחר שעזבו את הדר, חסרו מאוד לתושביה. בני הזוג רוחני לא התברכו בילדים.
25
[לא זוהו תמונות בעמוד זה]
מרים ונתן רוזנקרנץ, ניצולי שואה, איבדו את כל משפחתם במחנות. הם עלו ארצה בשנת 1948 מגרמניה, עם שחרורם ממחנות הריכוז. נתן, שאיבד בשואה את אשתו ואת שני ילדיו, הכיר את מרים במחנה ריכוז ונשא אותה לאשה. בתחילה התגוררו בדירת סוכנות בנתניה, וכעבור ארבעה חודשים, בעקבות מודעה שמצאו בעיתון, הגיעו להדר. את המודעה פרסם שוורצמן, שנזקק לגנן. כל החל נתן - שהיה בגרמניה סוחר אמיד ובעל בית-מסחר לדגים - לעבוד במשק של שוורצמן. אף-עלדפי שלא היה לו ניסיון בעבודה החקלאית, התגלה נתן כבעל מקצוע מעולה, שדי לו להתבונן בעבודה של אחר עלימנת לקלוט את המיומנות הנדרשת. לפי בקשתו של שוורצמן, בנה למענו לול שאיכלס 10,000 אפרוחים שהלכו וגדלו לעופות: "התגוררנו בחצר של שוורצמן בצריף מלא חורים ועכברים," מספרת מרים; "אבל לא היתה לנו ברירה." כעבור זמן"מה פגש נתן במזכיר לשכת העבודה יעקב רייך, אשר הציע לו עבודה בשכר גבוה יותר בשתי לירות וחצי. נתן קיבל את ההצעה ועבר לעבוד כמרסס בפרדסים. במקביל עברו בני הזוג לגור בחדר שכור אצל הרמן וציפורה בלוך בשכר של חמש לירות לחודש. "לא היה חדר נוחיות וגם לא חשמל ומים. הייתי מבשלת בחצר, ולא פעם נכנסו לתבשילים ג'וקים ונמלים," נזכרת מרים.
לאחר שישה חודשים רכש נתן חלקת אדמה בת דונם ורבע מאלימלך קוסטנוביץ'. הקנייה התאפשרה הודות להסדר של פרישת התשלומים, בסך חמש לירות בחודש. באותה תקופה החל נתן לעבוד כבנאי ב"סולל בונה". כעבור שנים אחדות עזב את "סולל בונה" ועבד כבנאי עצמאי בהדר. בתים רבים נבנו בהדר על ידיו, ובין היתר - המבנה שבו
שוכנת המרפאה של הדר.
במקביל הקים נתן את יסודות הבית שתיכנן לבנות למשפחתו, וכשהיה החדר הראשון גמור - עברו לגור בו. כך, בהתאם לזמן, לאמצעים ולרווחים התקדמה הבנייה של הבית. "הייתי חוזר הביתה אחרי יום של עבודה בבנייה וניגש להמשך בניית הבית שלי. בכל פעם, בהתאם לשכר שקיבלתי, הייתי בונה חדר נוסף," מספר נתן, ומציין כי אשתו היתה עזר כנגדו ומסייעת לו בהעברת הבלוקים, הקרשים וכו'.
בהיותו איש עסקים, השתוקק נתן לעסק משלו כמו שהיה לו בגרמניה. בשותפות עם חבר מרמתיים קנה טנדר קטן, והשניים החלו בשיווק עופות. הם שיווקו את העופות של הדר בכל יישובי האזור ואף בתל-אביב. הרווחים משיווק העופות איפשרו לבני הזוג לכסות בתשלום אחד אחרון את חובם לקוסטנוביץ, שממנו רכשו את הקרקע.
לבני הזוג נולדה בת אחת לאחר טיפולים ממושכים שעברה מרים. "זאת היתה שמחה גדולה מאוד בשבילי, אחרי שאיבדתי את כל משפחתי בשואה," אומרת מרים, שנשאה בעול הפרנסה יחד עם בעלה. בחצר ביתם גידלה תרד. "הייתי קמה בלילות לשתול עוד ועוד שורות של תרד." בני הזוג רוזנקרנץ נאלצו להתמודד לא רק עם קשיי הפרנסה בתקופת הצנע והקיצוב, אלא גם עם קשיי קליטה. כעולים מגרמניה כונו "ייקים", ולא נקלטו בנקל בקרב הקהילה המגובשת בהדר. "היינו ירוקים, עולים חדשים. לא היתה לנו משפחה, ולכולם היו סבא וסבתא, דודים ודודות," מספרת מרים, ומוסיפה שכדי ללמוד עברית נהגה להיכנס לגן הילדים, שהיה סמוך לבית משפחת בלוך, ולהקשיב לילדים הצברים.
שרה וזאב רייזברג שבחייהם מימשו את גאולת הארץ, מהווים סמל לחלוץ היהודי בארץ ישראל.
זאב נולד בשנת 1906 בעיירה קוריץ שברוסיה (כיום אוקראינה), ונרשם לעליה בשנת 1924. קיבל אשרת עליה והמלצה מהמוסדות היהודיים, ובשנת 1925 עלה לארץ בגפו, חלוץ צעיר בן 19 שנים. הוא הגיע לנמל יפו ומשם לגבעת השלושה ויחד עם חלוצים אחרים ניסו למצוא דרכם בארץ.
עבודה לא היתה ומעט הכסף אזל, עד כי לא ניתן לקנות לחם או בולים לטלוח הביתה גלויה.
זאב נדד למגדיאל, שם מצא עבודה בבתי האיכרים שאיפשרו לו ללון ברפת או באורווה לאחר יום עבודה מפרך. עם הזמן, רכש לעצמו זוג פרדות ועגלה, להובלת זיפזיף מחוף הים לבניית בתים במגדיאל. יחד עם עוד עגלונים, עסק גם ב"חריש עמוק", בכדי להכשיר את הקרקע לנטיעת פרדסים בכל איזור השרון. בשנת 1929 רכש זאב חלקת אדמה שנקנתה מאבו-קישק, במקום שנקרא לאחר מכן "כפר הדר". את אדמתו עיבד בכוחות עצמו; חרש, ביער את היבלית ונטע פרדס. לאחר שהתבסס, שלח לבני משפחתו ברוסיה כרטיס נסיעה באוניה לעליה לארץ. בהגיעם ארצה, בנה צריף ברחוב העבודה במגדיאל.
מעבודות החריש וחקלאות, הדרך היתה קרובה לנהגות, זאב למד לנהוג והצטרף כחבר ב"שרון המאוחד",
קואופרטיב להסעת נוסעים ממושבות השרון לתל-אביב וחזרה. מאוחר יותר הצטרף "השרון המאוחד" לקואופרטיב "אגד" וזאב היה ממייסדי התחבורה הציבורית בארץ. העבודה בנהגות היתה כרוכה בסכנות רבות. לפני מלחמת השחרור הסתובבו כנופיות רבות בדרכים וחיבלו בתחבורה הציבורית. התושבים עבדו ביום ובלילות יצאו לשמירות במסגרת "הגפירים" ומשטרת הישובים.
זאב הכיר את שרה לבית וייצר שהגיעה גם היא חלוצה צעירה לארץ ישראל מהעיר רובנה שברוסיה, בשנת 1930. שרה עבדה בכל עבודה מזדמנת: חקלאות, לול, קטיף תירס, פרדס ועוד.
זאב ושרה נישאו והקימו משפחה במגדיאל, ומאוחר יותר עברו לכפר-סבא. לשרה וזאב נולדו שלושה בנים: יורם, יגאל ועמירם. יגאל ניספה בתאונת דרכים בעת שרותו הצבאי בשנת 1961, דבר אשר פגע בהם קשות, וסירבו להינחם עד יומם האחרון.
חלקת הפרדס בכפר הדר עובדה כל השנים ע"י המשפחה וע"י אהרונוביץ ישראל, וכן ע"י יכין חקל, עד לשנת 1984. בשנה זו עמירם הבן הצעיר ובני משפחתו בנו ביתם על חלק מהפרדס שהופשר לבניה. יתרת הפרדס עובדה שוב ע"י בני המשפחה עד לשנת 1994, שנה שבה הופשרה האדמה לבניה ובשנה זו החלו בבניית קוטג'ים, שבהם מתגורר כיום הדור השלישי למשפחת רייזברג.
שרה נפטרה בשנת 1984. זאב נפטר בשנת 1990.
27
לכפר הדר היה ייחוד משלו: לא מושב ככפר מל"ל, וגם לא מושבה כרמתיים או מגדיאל.
כשהגיע מרדכי רסיס לכפר, זמן קצר לאחר עלייתו ארצה בשנת 0, היה המקום מורכב מגופים שונים שיצרו תערובת מיוחדת. היתה גבעה שעליה בית שיפר - שנראה לנו כארמון - ולידו הבריכה הגבוהה, שמעליה ראית את כל דרום השרון פרוש כעל כף יד. היו הפרדסים הגדולים שכבר הניבו ושרק את שם בעליהם ידענו. היו המתיישבים, בעלי חלקות פרדס ומשקי עזר של עופות ופרות שגרו בצריפים צנועים, ואחר כך בבתים קטנים, וכן היה "ציבור הפועלים" הרווקים, עובדי הטורייה, שגרו רובם ככולם בצריף אחד גדול, ואף חדר אוכל היה בו ועובדת בשם פרומה (לוי) שדאגה למזונם. ביניהם היה גם מרדכי רסיס - ציוני מנעוריו, חילוני מתוך הכרה ודובר עברית על בוריה במבטא אשכנזי.
הוא נולד בעיר האוקראינית רובנו בשנת 1898, הספיק לשרת בצבא האדום לאחר המהפכה, שימש מזכיר הוועד להצלת ילדים יהודים ניצולי פרעות פטלורה ונשא לאשה את אמי, שרה, שטיפלה בילדים אלה שרוכזו ברובנו. שניהם היו ציונים דוברי עברית שתיכננו לעלות עם העלייה השלישית, אלא שאז נולדתי אני. אמי לקתה במחלת לב, ועלייתנו נמנעה עד לאחר פטירתה. לאחר מאמצים גדולים זכינו באשרות כניסה (סרטיפיקטים) ועלינו לארץ. אריה אבטיחי, שהיה יוצא רובנו ואחד ממייסדי הדר, יעץ לו להשתקע בהדר, וכך החל הקשר שנמשך למעשה כל חייו הפעילים בארץדישראל. אבי לא בחל בשום עבודה כדי לפרנס את עצמו ואותי; כבר לפני עלייתנו החליט שאתחנך בבן שמן.
לאחר תקופה קצרה בפרדס "בחר" בעבודת הטורייה, עידור ועשיית "צלחות" סביב העצים, החל את דרכו כמזכיר כפר הדר - תחילה במשרה חלקית ואחר כך באופן מלא.
יש המזהים "מזכיר" עם "פקיד"; אבל אני יודע שרסיס היה במשך שלושים ושבע שנותיו בהדר, עד לפרישתו לגימלאות, משרת ציבור במובן הטוב והמלא של המושג. לא היה תחום מתחומי החיים של הציבור בהדר שבו לא ראה עצמו כמשרתם ומייצגם, כולל חיי התרבות. אני חושב שהדר היתה מהיישובים הראשונים שבנוסף למשרד הכפר נבנה בה גם בית תרבות (בתרומת משפחת ישפה). בצריפו הקטן, שהכיל רק חדר אחד, היה רסיס מלין את המרצים והאמנים שהגיעו להדר לעתים מזומנות. כן היה ממקימי "תנובה אקספורט", שהוקמה תחילה בשם "הי"ת" (המשביר, יכין ותנובה), וחבר בוועדותיה, כדי שמגדלי פרי ההדר יוכלו לשווקו באופן עצמאי ולא יזדקקו לסוחרים ומתווכים.
הוא ייצג את הכפר כלפי המוסדות המוניציפליים והקרקעיים בזמן המנדט, כדי להיאבק על הגדלתו בכל דונם. היתה לו ראיית עולם לגבי אופיו ודמותו של הכפר, כפר של חקלאים
28
שקיומו בעיקר על הפרדס ועל משק עזר, וכן לגבי ציבור הפועלים. בשנות המלחמה, כשהפרי לא שווק, הפרדסים הושקו אך לא עובדו - קיבלו הפועלים חסרי העבודה פתקאות מ"קרן חוסר עבודה" לקנייה בצרכנייה, שגם להקמתה נתן יד.
כדי להשלים קו נוסף לדמותו, כדאי להזכיר את רסיס והמים בהדר. הזדהותו עם הכפר ואנשיו באה לביטוי במלחמתו על המים. השגת הלוואות לחפירת בארות, שאיבה חשמלית, השגחה על גובה מי התהום למניעת המלחה - כל אלה עשו אותו במשך השנים למומחה לענייני מים, משאבות, מסננים, מנועי דיזל וחשמל וכו'. הוא נהג ביושר ובצדק לא רק בחלוקת מנות מים כמגיע לכל משק ומשק, אלא גם בתור לקטיף.
שנים רבות חי רסיס בגפו, עבד ללא חשבון שעות וימים (משרד הכפר פעל גם בערבים), והתחשב ברק בצרכי האנשים והכפר. בתחום אחד בוודאי גמלו על מסירותו - בידידות אמת ארוכה ורבת שנים.
אני זוכר ידידות עם משפחות כהן (אפרים ומנשה), לב, אהרונוביץ, פרוייליך, אושרוב ובורלא ועוד ועוד.
בגיל מבוגר יותר, בהיותו בן 42, התחתן רסיס עם פרידה בהרל, שהיתה בת עירו ועבדה כמזכירה ראשית במפעל תעשייתי. חשבנו אז שעם נישואיו ירד המתח ויחיה חיים שלווים יותר, אולם השירות וההיענות קדמו תמיד לכול. גם פרידה התערתה בכפר הדר והיתה רצויה ומקובלת על אנשים וילדים. לאחר שחלתה במחלה קשה ונאלצה לשהות הרבה בבית"חולים, החליטו לעבור לתל-אביב ולחיות את שארית חייהם בקרבת בני משפחתם בעיר. אולם פרידה נפטרה זמן קצר לאחר מכן, בשנת 5, ולדירתם החדשה נכנס כבר אבא לבדו בגיל 67, לאחר שלושים ושבע שנות שירות. בעיר העסיק עצמו רבות בהדרכת פנסיונרים בהתנדבות למאבק על זכויותיהם. הוא הקים גן ילדים להנצחתה של פרידה (בגני צבי), וכן ייסד קרן להחזקת הגן על שמה.
כשנפטר בשנת 1987 היה אבא בן 89, לאחר שנים אחדות בבית אבות של "משען" בגבעתיים וברעננה. הלכתי בדרכו של אבא: אני ואשתי, רחל לבית גרינפלדר, חברים בקיבוץ חולתה - עם שלושת ילדינו, נכדיו של רסיס, ולהם שישה ילדים, ניניו.
מאיר שחם עבד שנים רבות בצרכנייה של הדר.
את תחילת דרכו בהדר עשה מאיר, כרבים אחרים, כפועל בפרדס. הוא עבר טבילת אש בעבודת הטורייה ובהשקיה בפרדס גן יעקב, שהיה אחת החלקות שנכללו בעבר בפרדס שיפר. בתחילה עבד בצרכניה במשרה חלקית; וכשהצרכניה התרחבה - הפכה משרתו בה למשרה מלאה. לאחר שנים מספר עזב מאיר את הצרכנייה, ועבר לעבוד בהנהלת פנקסים בסניף פתח תקוה של משרדי יכין*חק"ל.
"כאן מצא סוף-סוף את מקומו," אומרת אשתו, אסתר. "במקום עבודתו החדש ידעו להעריך את דייקנותו ואת מסירותו לעבודה. למרות המרחק שהיה עליו לעבור בכל יום בדרכו מהבית למקום לא החסיר ימי עבודה, לא בימות החורף הגשומים ולא בחום הקיץ." מאיר עבד ביכין*חק"ל עד צאתו לגימלאות.
אסתר שחם נשלחה להדר בשנת 1933 בסיוע מחלקת העלייה של הסוכנות. היא מספרת על ימיה הראשונים: "הגעתי לכפר הדר עם עוד כמה בחורות לעבודה חקלאית. בסוף אותה שנה הצטרפתי לקבוצת בחורים בוגרי מקוה ישראל. הם היו ארבעה בלבד, וביקשו להגדיל את קבוצתם. אחרי הצטרפה סגולה ברזובסקי (לימים קלמפנר). היו אלה ימים יפים וחסרי דאגה ליום המחר. "בשרון התכנס 'חומר אנושי' אחר מאשר במושבות הברון: בעלי משקים שלא רצו בעבודה זרה," אמרה אסתר עוד. "כך הפכו מושבות השרון למעוזם של הפועלים החקלאיים המאורגנים. היו אלו השנים של נטיעת פרדסים צעירים ברחבי השרון באביב - והעבודה בפרדסים אלה העסיקה את הפועלים רוב ימות הקיץ. לא יפלא אפוא שהוקם אז בהדר מטבח פועלים, נבנה צריף בית הפועלים, והתארגנה לשכת עבודה. בערבים, לפני סידור העבודה, שקקו שם חיים כבכוורת-דבורים."
באותה תקופה הכירה אסתר את מאיר, שהחל לעבוד בצרכנייה, ולאחר זמן*מה הם נישאו. היה זה לאחר שאסתר עזבה את קבוצת ה"מקוואים", שבינתיים התאחדו עם קיבוץ כרית והתיישבו בכפר מנחם.
באותה תקופה רכש ועד המושבה שטח אדמה נוסף בן שלושים דונם מיהודי בשם שפאק (רחוב הגשר). במסגרת תכנית הוועד לחלק את השטח לחלקות של דונם אחד, כדי להגדיל את מספר התושבים במקום, רכשו גם בני הזוג שחם מגרש בן דונם במחיר של חמישים לירות. "קיבלנו הלוואה מבנק 'בניין וחקלאות' בראשותו של מר זוכוביצקי, ופרענו אותה בתשלומים במשך עשר שנים," מספרת אסתר.
מכספי הלוואה זו התאפשר לבני הזוג לבנות את ביתם. שנתיים לאחר נישואיהם נולד בנם הבכור ישראל, ושנים אחדות לאחר מכן נולד הבן השני, יגאל; שניהם תושבי הוד השרון.
נחום שיפר ומשפחתו עלו מקנדה, וקנו כאלף דונם קרקע שהשתרעו בהדר ובגוש הדרומי של הפרדסים הגדולים עד גדות הירקון. הם בנו את ביתם בראש הגבעה, ליד הבריכות של הדר (כיום - המוסדות של עיריית תלדאביב). פעילותו של נחום שיפר בכפר הדר היתה משמעותית ביותר, והיו לה השלכות על התפתחות המקום. הוא היה ממייסדי המושבה ויו"ר הוועד הראשון. במשקו של שיפר פותחו מיד בהתחלה, מלבד פרדסים ומטעי בננות, גם לול ורפת; כן נעשו ניסיונות ראשונים לגדל תפוחי אדמה. במידה רבה היה זה משק שיפר שקבע את האופי של כפר הדר, מפני שיצר עובדות בשטח. העבודה במשק שלו הפכה בהדרגה לבסיס ולמנוף לפיתוח המושבה הקטנה. כוונתו היתה ליישב את הפועלים הקבועים שלו בחלקות קרקע שיקצה וימכור להם בתשלומים מתוך השטחים הנרחבים שבבעלותו. לבתו הצעירה קראו הדרה.
תחילה המשיך שיפר לגור בתל-אביב. הוא שכר מנהלי עבודה שפיקחו על המשק ועל הפועלים שעבדו בו. גם כשהתיישב בהדר, ב-1930, לא ניהל את רכושו בעצמו, אלא באמצעות מנהלי עבודה: עשהאל צוקרמן ושלום סברדלוב. השניים היו בני המושבה גדרה, והשתדלו לגייס פועלים גדרתיים נוספים (ביניהם מונס מזורי). בין הפועלים של שיפר היו גם חלוצים ועולים חדשים כאחד. במשך הזמן התברר כי עסקיו של נחום שיפר נפגעו בשל ניהול בלתי יעיל ונקלעו לקשיים כספיים. ההשקעה בפרדס הגדול בלעה את כספו, משבר הבורסה בניודיורק פגע בנכסיו שבחו"ל, ובראשית שנות הה30, כשהתרחב המשבר הכלכלי העולמי, נפגעו גם עסקיו בקנדה והוא הוכרז כפושט רגל. עוד לפני שהפרדס החל להניב פרי נכנס שיפר לחובות, אמצעיו אזלו והוא מסר את כל רכושו לבנקים.
200
ההידרדרות הפיננסית של שיפר נתנה מיד את אותותיה גם במשק שבהדר. התשלומים לפועלים השכירים לא שולמו במועדם. לפעמים עברו חודשים עד שהפועלים קיבלו את שכרם. היו הרבה דחיות ועיכובים והבטחות, וההתמרמרות בקרב הפועלים היתה רבה. בלחץ בעלי חוב מכר שיפר את מרבית קרקעותיו לבנקים שנשו בו, אבל למשק בהדר נועד סוף אחר. בין שהבנקים יזמו זאת ובין שהיתה זו השתדלות מיוחדת מצדו, העובדה היא שלפועליו הקבועים של שיפר התאפשר לקנות חלקות ולהתיישב בהן. פועלים רבים זכו אפוא בחלקות אדמה במחיר נוח יחסית בעקבות המהלך הזה, והקימו עליהן משקים משלהם.
משק שיפר חקוק עד היום בזיכרונם של הוותיקים, ועד היום נותר לו זכר בכפר הדר. "יהודי עם לב ציוני חם היה שיפר," אומר עליו מונס מזורי, מראשוני הפועלים שעבדו אצלו.
את הבית הגדול שבנה שיפר על הגבעה רכשה עיריית תל-אביב. משנות ה-40 שימש הבית כמוסד לנערים, וגם היום הוא משמש את עיריית תל-אביב ומאכלס נערות במצוקה ובית"ספר לנערים.
זאב שפריר שלומית אהרונוביץ' שושנה טילי זאב שפריר
ברנדה ל פנינה פרידמן הדרה פז אליעזר שיפר משפחת שיפר שם ילדים נכדים תאריך פטירה
נחום שיפר 7 3 14 טוזה שיפר 7 13 - פנינה פרידמן - - 0 ברנדה ספיר 3 9 אליעזר שיפר - - +11 שושנה טילי 3 7 ספו זאב שפריר 2 - 12 שלומית אהרונוביץ 2 5 25 הדרה פז 3 13
241
ד"ר שלום היה מהנדס*כימאי שעלה ארצה מדרום אפריקה בתחילת שנות ה*20. מוצא משפחתו מליטא. רבקה עלתה מפולין והיתה אחות במקצועה. השניים התגוררו בירושלים, וד"ר שלום החל לעבוד בים המלח יחד עם ד"ר נובומייסקי. מונס זוכר שהוא וחברו מוסיה היו אז בגדרה, ועזרו בהובלת דוגמאות מים מים המלח למעבדה בתל-אביב. השניים היו רוכבים על אופנועים עד יריחו, משם רוכבים על גמלים לים המלח, מעמיסים את בקבוקי המים ומובילים אותם ליריחו, וחוזרים על האופנועים, עם הבקבוקים, אל המעבדה בתל-אביב.
ד"ר שלום הצטרף לקבוצת המייסדים של הדר ורכש חמישה-"עשר דונם קרקע ברחוב התכלת, מול ביתו של יצחק לב (כיום שכונת נוף התכלת). האחים לב נטעו את הפרדס בנחלתו, יחד עם שאר פרדסי הדר, ב*1930. ד"ר שלום בנה בית מפואר, שקומת הקרקע שלו היתה לבית-אריזה של פרי הפרדס - וקומתו השנייה שימשה למגורי משפחתו. הוא המשיך לעבוד ככימאי במפעלי ים המלח, ורבקה טיפלה בפרדס. לביתו בהדר היה ד"ר שלום מגיע רק בסופי שבוע. על הגג השטוח של הבית היה עורך ניסויים, ולצורך זה קיבל רשיון מיוחד לשאוב מים מים המלח.
לבני הזוג שלום לא היו ילדים. רבקה היתה פעילה בויצ"ו בענייני ציבור, ותרמה להקמת גן משחקים בחורשה ברחוב האורנים. בעזרתה התיישבו בהדר קרובת משפחתה ברטה ובעלה פאול דינסמן. ד"ר שלום נפטר בתחילת שנות ה-50, ורבקה עברה לגור עם אחותה ברמתיים והמשיכה
בפעילותה בויצ"ו. לפני מותם הורישו בני הזוג את כל רכושם לקרן הקיימת לישראל.
הקרונית להובלת ארגזי הפרי, בפרדס מנשה כהן ב1929. שטיינמן במרכז משמאל לאפרים כהן.
22
יששכר שירת בגדוד העברי. הוא ומשפחתו הגיעו ארצה מקנדה. הם רכשו חלקת אדמה בהדר, בנו עליה צריף (ואחר כך בית) ולידו חנות מכולת קטנה. החנות היתה קטנה מאוד, אך שימשה היטב את תושבי הדר.
המשפחה התפרנסה מהחנות וכן מהפרדס שנטעו על שטח של שנים-עשר דונם. אביבה, בתם היחידה, היתה חברת ה"הגנה", ובין השאר עסקה באיתות שלמדה ממונס, יחד עם עמיחי כהן, לאה אהרונוביץ ועוד כמה מנשות הדר. בשל קשיי קיום עזבה המשפחה את הארץ, וחזרה לקנדה. את המשק רכשה משפחת צימרמן, שעלתה מאמריקה הדרומית.
חיים היה המכונאי הראשון שעבד במכון המים, והיה אחראי להפעלת הבאר והמשאבה שהזרימה מים להדר. הבאר הראשונה של הדר כונתה 'באר א', ושוורצמן דאג לתחזוקתה במסירות רבה. במושבה מספרים כי שוורצמן היה יורד לעומק הבאר, ומטפל בכל חלק ובכל פרט, כדי שאספקת המים הסדירה בהדר תזרום בלי הפרעה. כל חורף נהג לפרק את מנוע הדיזל לחלקים, ובמשך השנה כולה השקיע מאמצים רבים באחזקה ובתפעול של הדיזל והמשאבות, שבהשוואה למשאבות של היום היו פרימיטיביות מאוד - משאבת בוכנות.
בני הזוג שוורצמן התגוררו בצריף סמוך לבאר. היו להם שתי בנות. אחרי שנים אחדות עברו מהדר - מכויוון ששוורצמן החל לעבוד כמומחה לדיזלים בים המלח ובמקורות.
שרה ויצחק עלו מגרמניה בשנות השלושים, אחרי שחיו מספר שנים בהולנד. יצחק עבד בפרדסים בהדר והתמיד כפועל קבוע בפרדס מנשה כהן כ*5 שנים עד 1942. אז עבר לעבוד בבית-"חרושת עלית ברמת-גן. בשנות החמישים ירד לגרמניה וחי שם כפנסיונר.
