בשנת 1926 נרתם יהושע חנקין, יו"ר חברת הכשרת היישוב (הידוע כ"גואל העמק"), לגאול שטח של כ-4,000 דונם בשרון מידי השייח' אבו-קישק.
את השטח הזה קנו יהודים מפולין, חסידי הרבי מגור. הם נתנו דמי קדימה בסך 12,000 לירות, ואחר כך התחרטו על הקנייה, מכיוון שפניהם לא היו להתיישבות בכפר אלא להתיישבות בעיר. מכיוון שדמי הקדימה היו נשארים בידי השייח', השתדל חנקין לעורר לגאולת השטח הזה שלא ילך ממונם של ישראל לאיבוד.
הודעה כזו הגיעה גם למקום עבודתי במקוה ישראל. בשמחה רבה פניתי מיד למשרדי הכשרת היישוב שהרי למטרה זו באתי ארצה, להיות איכר בארץ-ישראל. נרשמתי לרכישת חלקה של עשרים וחמישה דונמים במחיר 3.7 לירות לדונם. את הכסף הזה חסכתי במשך שבע שנות עבודתי במקוה ישראל בעקבות חיים של צנע – כמוני ככל החלוצים של העלייה השלישית. כל הנרשמים לקניית חלקות היו אנשי עיר. היו מהם שביקשו לרכוש חלקות גדולות, וכן היו כשלושים משפחות שקנו חלקות קטנות וביקשו להתיישב בכפר, להקים משקים ולעבד אותם בעצמם. בין בעלי החלקות הגדולות היה נחום שיפר, עולה חדש מקנדה (שאליה הגיע מרוסיה) שרכש 1,200 דונם כדי להקים חווה שבה יעבדו פועלים יהודים וגם ישבו בה על חלקות קטנות. הרעיון של עבודה עברית היה אצלו לעיקרון.
מכיוון שהיה לנו רעיון משותף להקים כפר חקלאי יהודי, נדברנו אתו להקים במשותף מושבה שבה ישרור העיקרון של עבודה עצמית ולפי הצורך אפשר יהיה להיעזר אך ורק בפועלים יהודים. בתקופה ההיא, בשנות ה-20, הטילו האיכרים במושבות חרם על פועלים יהודים. את רוב המשקים שם עיבדו פועלים ערבים. לכן היה הרעיון שלנו להעסיק רק פועלים יהודים חלוצי לזמנו.
מיד אחרי רכישת הקרקע התאספנו, רוכשי החלקות הקטנות, בביתו של נחום שיפר בתל-אביב. בחרנו ועד וקראנו ליישוב "כפר הדר", מכיוון שהאדמה שקנינו התאימה לנטיעת עצי פרי מסוג ההדרים. שמנו לנו למטרה לנטוע פרדסים ולהקים עוד ענפי משק עזר שמהם נתפרנס עד שהעצים יניבו פרי.
המוסדות המיישבים היו אז דלי אמצעים, ולא יכולנו לקבל מהם שום עזרה כספית. נאלצנו להקים את הכפר באמצעינו, מחסכונותינו ומכספים שנגייס בעצמנו. בחרנו בוועד בן חמישה חברים:
החבר אריה אבטיחי, מחלוצי העלייה השלישית, נבחר מבין בעלי החלקות הקטנות בזכות הכישרון הארגוני שלו. התווינו תכנית פעולה שתאפשר לחברים לעלות למקום בהקדם האפשרי. מרדכי קריתי, מודד במקצועו, מדד את השטח לחלקות. היו חלקות של חמישה דונמים עד עשרים וחמישה דונם. הפרשנו חלק מהאדמה למטרות ציבוריות, כגון דרכים ומגרשים ציבוריים. כל אחד הפריש מחלקו, וכך הצטמק הדונם שלנו לשמונה מאות ושמונים מ"ר במקום אלף מ"ר.
השטח קיבל צורה של יישוב, והגיע הזמן לפעול. נחום שיפר היה הראשון שהקים את ביתו במקום. זה היה בית יפה וגדול, ובו התקיימה האסיפה הכללית הראשונה. הגרלנו את החלקות לחברים, וראשית פעולתו של ועד הכפר היתה לקדוח באר כדי שיהיו לנו מים לשתייה ולמען נוכל לנטוע את הפרדסים.
התקשרנו עם קבלן כדי לקדוח באר במקום שבו מצויה עכשיו "באר א'" (ברח' העמק). לפי דרך הקידוח בזמנים ההם, חפרו בור בקוטר חמישה מטרים עד שהגיעו למים העליונים, ואחר כך בנו את הקירות מבלוקים מיוחדים עד שהגיעו למים. כמו כן התקשרנו עם בית-החרושת "וגנר" למנועים ומשאבות ביפו.
הם הרכיבו מוטור דיזל ומשאבה עם בוכנות. בשאיבת הניסיון שאבנו שישים מ"ק מים לשעה, ושמחתנו היתה כשמחת יצחק אבינו בשעתו בחפרו בארות בבאר שבע. קנינו צינורות וריצתנו את הרחובות והנחנו פתח לכל חלקה וחלקה. בזה איפשרנו לחברים הראשונים לעלות לשטח ולהתחיל לפתח את משקיהם. לאחר שנים מספר חפרנו באר שנייה ברחוב הפרדס פינת התכלת, כי לשם הגיע קו החשמל, ומנוע חשמלי הניע את משאבת הבוכנות.
וזו היתה צורת ההשקיה של הזמן ההוא: המים הגיעו עד תחילת הפרדס. בשטח הפרדס נבנו תעלות בטון, שהובילו את המים לשורות העצים הנטועים. סביב כל עץ סודרה "צלחת", והמים מילאו אותה. בזמן הראשון לא היתה לנו בריכה, והיה צורך לדאוג לכך שבזמן עבודת המנוע יקבלו העצים את כל המים הנחוצים להשקיה.
נוכחנו לדעת שבלי בריכה אי אפשר להסדיר שיהיו תמיד מים לשתייה ולשימוש ביתי. התקשרנו עם קבלן בריכות ובנינו את הבריכה הראשונה, המכילה שלוש מאות מ"ק מים. להוצאות הפעלתה של הבאר הראשונה, כולל הצינורות, שילמו החברים שלוש לירות לכל דונם. מחיר המים הגיע לשלושה מיל לכל מ"ק (בלירה היו אלף מילים). זה הספיק לכיסוי כל ההוצאות להחזקת מכון המים וגם לבלאי.
הפרדס שלי היה הראשון לנטיעה. ביום שישי בבוקר הודיעו עובדי מכון המים שבשעה 12 יזרימו מים לצינורות. על סמך זה הבאתי בבוקר את השתילים עם גושי האדמה עטופים בשקים, ונטענו אותם בבורות יבשים. בדיוק בשעה 12 הגיעו המים בצינורות. השקינו את העצים והספקתי לנסוע הביתה לשבת. אז עדיין גרתי במקוה; רק בשנת 1932 עברתי להדר. ראוי לשבח המכונאי הראשון בהדר, שוורצמן, שהיה בעל מקצוע בחסד עליון, ושמר על המכון במסירות רבה.
באר מים אחת לא הספיקה לנו, וחפרנו באר שנייה. שוורצמן המכונאי היה נוהג לפרק את המנוע לחלקיו בכל חורף ולהרכיב אותו מחדש. הוא ידע לפרק ולהרכיב בעצמו, ובאופן כזה נשמר המנוע במצב טוב במשך שנים רבות. בחורף היה שוורצמן עוסק גם בחיבור צינורות נוספים, ובמסירותו לעבודה היה חוסך לנו הרבה הוצאות. אין בנמצא טכנאים מסורים כמוהו. בבניין "באר א'" היתה גם מחרטה שהונעה בדיזל, ובה עשו הברגה לצינורות. כעבור עשר שנים, כאשר עברנו להנעת המשאבה בחשמל, פגע הדבר בגאוותו המקצועית של שוורצמן – הוא ראה בה פגיעה במקצועו כמכונאי. במחאה הוא עזב אותנו, אף-על-פי שרצינו שימשיך לעבוד אצלנו, ועבר לעבוד בגליל העליון ובים המלח.
בראשונה פתחנו את המשרד של הכפר בתל-אביב. למזלנו הזדמן לנו חבר מחלוצי העלייה השלישית, מרדכי רסיס, אשר הסכים להירתם לעבודה חלקית בערבים שלוש פעמים בשבוע.
אחרי שמקצת המתיישבים הראשונים כבר ישבו במקום, הצענו לרסיס לעבוד חצי יום בהדר, כי המצב עדיין לא הרשה לנו להחזיק עובד במשרד לכל היום. ביתר הזמן עבד רסיס בטורייה בפרדסים. מגוריו במקום החדש לא הצטיינו בנוחיות. אחד החברים הראשונים, חותני משה לב, דאג להקים צריף בשביל מעט הפועלים שעבדו בנטיעת הפרדסים של החברים שגרו מחוץ למקום. בצריף הזה הפרישו גם פינה למזכיר רסיס, וכך התאפשר לו להכניס מיטה וכמה חפצים פרטיים ותו-לא, שכן לא היה די מקום בצריף. במשך הזמן הועסק רסיס
במשרה מלאה, ופעל במסירות למען המתיישבים הראשונים ולמען כל הפועלים במקום.
אמנם שרו באותם ימים "אנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות בה" אבל רק חציו הראשון של הפסוק קוים אז. להיבנות היה קשה. כך היה גם כשרצינו לבנות בית עם בהדר. יישוב אינו יכול להתקיים בלי שיימצא בית ציבורי לאסיפות ולפעולות התרבות. פנינו לישפה ז"ל, שהיה לו פרדס על פני מאה ועשרים דונם ליד כפר הדר. הצענו לו להקים בהדר בית עם על שמו, אם יתרום את חלק הארי של הוצאות הבניין. בית העם הוקם בשנת 1933. הבית שימש לנו לאסיפות, להרצאות, לבית-כנסת ולכל פעולה תרבותית. בית העם שימש את המתיישבים ואת פועלי המקום, חברי ההכשרות (ה"קיבוצים") שעבדו בהדר. הבאנו מרצים, היו הצגות וכן חגיגות לפועלים בהתאם לצורכי הזמן. בתקציב המצומצם של ועד הכפר מצאנו לנחוץ לרכוש גם ספרים לקריאה. בתיה אשרי התנדבה לחלק ספרים שלוש פעמים בשבוע בערבים.
טרם היה חשמל בהדר, כי מספר המתיישבים היה קטן. המתיישבים גרו בצריפים, ולחברת החשמל לא היה כדאי להעמיד פה עמודים. הודות לטיפולו של רסיס נענתה חברת החשמל לבקשתנו והעמידה עמודי חשמל ברחובות. אז קנינו מקלט רדיו לבית העם, והציבור היה מתאסף בערבים להקשיב לחדשות ולתכניות. כשגדל ציבור הפועלים, פנה ועד הכפר לסוכנות כדי שתסייע לבנות להם בתי מגורים. לשם זה תרם הכפר אדמה והוקמו שני בתים בני שתי קומות. כך מצאו להם הפועלים היחידים מקומות מגורים. ל"קיבוץ" כרית ו"קיבוץ מחר", ההכשרות שהיו כאן בהדר, תרם ועד הכפר שטחי אדמה להקים להם בניינים לצרכיהם.
סניף הדואר היה ברמתיים. בשביל לשלוח מכתב היה צריך לגשת לרמתיים בדרכים לא סלולות, עד שהמזכיר רסיס מצא פתרון: הוא קנה שני שקי דואר, והמכתבים הובאו למשלוח למשרד. הדוור הביא כל יום את שק הדואר מהחוץ – וקיבל את שק הדואר למשלוח. רסיס הזמין במסגרייה ארון ובו תאים לפי מספר המשפחות שהתיישבו בהדר. הארון הותקן בחוץ, על הקיר של בית העם, וכל משפחה יכלה לקחת את הדואר מן התא שלה.
האחים יוסף ויצחק לב – גיסי, אחיה של מרים אשתי – היו הראשונים שעלו להדר להכשיר את הקרקע לנטיעת הפרדסים הראשונים, היות שמקצת בעלי החלקות עדיין היו צריכים להתפרנס מן החוץ כדי לשאת בעול ההוצאות עד
שהפרדסים יניבו את פריים, ולכן לא יכלו לעלות להתיישב מיד בהדר. האחים לב אירגנו קבוצת פועלים, ויחד אתם ביצעו את הנטיעות. אנחנו שילמנו שכר ימי עבודה יותר מן המקובל בסביבה. שכר יום עבודה במושבות היה אז חמישה-עשר עד שמונה-עשר גרושים, ואילו אנו שילמנו עשרים וחמישה גרושים ליום עבודה והגענו עד שלושים גרושים. זה היה שכר יפה מאוד באותם ימים. הפרדסנים הקימו צריף לפועלים ודאגו לנוחותם. הכשרת האדמות היתה מומחיות. מר קריתי עשה מפה טופוגרפית לכל פרדס, והיה צריך ליישר את האדמה בסקריפר, להוריד גבעות ולמלא עמקים כדי להתאים לשיטת ההשקיה של הזמן ההוא. את המים הובילו בתעלות השקיה בשטח, וכדי שלא
ייגרם סחף היה צריך ליישר את השטח. יוסף לב הצטיין בזה במיוחד: הוא היה מחונן בתפיסת עין יוצאת מן הכלל וידע ליישר את האדמה בהתאם לצרכי ההשקיה.
האחים לב מילאו בעצם את מקומו של ועד הכפר, כי המשרד היה, כאמור, בתל-אביב וגם מזכיר לא היה במקום. הם השגיחו על מכון המים עד שהתקבל לעבודה המכונאי שוורצמן, ועל העבודות שהיו צריכות להתבצע, וקישרו בין הנעשה בכפר ובין המשרד בתל-אביב. הם נטעו את השדירות. כשעלו המתיישבים הראשונים למקום, היה כל אחד צריך לדאוג לעצמו למגורים, שכן לא היה אז מי שידאג לשיכון לזוגות צעירים. הפתרון היה להקים צריף לגור בו, במחשבה כי כשירחיב וייבנו בתי אבן - ישמש הצריף לצרכי המשק. ראשונים הקימו את צריפם אלימלך ודבורה קוסטינוביץ. כשעליתי להדר בשנת 1932 קניתי בתל-אביב שני ליפטים גדולים, והקימותי מהם צריף שמידותיו שישה על שישה מטרים, ובו גרנו עד 1937. הצריף שימש לא רק אותנו: כשוועד התרבות הזמין מרצה מתל-אביב לליל שבת נמצא לו אצלנו מקום ללון, שהרי לא היתה אז תחבורה לשוב לתל-אביב; וגם פועל קבוע שעבד אתי במשק גר יחד אתנו. אשתי מרים ושני הילדים לא התאוננו שצר המקום. היה מקום לכולם. אחר כך הוגדל הצריף למידות של תשעה על שישה מטרים, כשהוספנו חדר שירותים.
הילדים הקטנים גדלו, ועניין החינוך עלה לסדר היום. במקום לא היה לא גן ולא בית-ספר. מחלקת החינוך לא טיפלה בהתיישבות הפרטית. בכוחות עצמנו פתחנו גן
לשישה ילדים. כמספר הזה של ילדים היו בגיל בית-הספר, ובזה נעזרנו במוסד הקרוב אלינו ביותר, במגדיאל. הילדים הלכו ברגל בדרכים של חול בקיץ ובוץ בחורף עד רמתיים, ומשם היה אוטובוס למגדיאל. מאוחר יותר למדו הילדים בכפר מל"ל ונסעו באוטובוס מהכביש הראשי. הקטנים למדו בירקונה. תחילה הלכו ברגל, ואחר כך הותקנו בעגלה של ניסן שני ספסלים להסעת הילדים הקטנים מהדרך לירקונה ואחר-כך לכפר מל"ל. מחצית הוצאות החינוך היו על ההורים, ומחציתן – על ועד הכפר.
בעניין הבריאות היתה בעיה: קופת-החולים העסיקה רופא אחד לכל הסביבה, והוא גר ברעננה. מרפאה לא היתה במקום, וגם טלפונים לא היו. מי שהיה זקוק לעזרה רפואית, היה צריך לגשת לרעננה ולהזמין את הרופא. הסידור הזה נמשך עד שקופת-החולים הקימה בניין מרפאה מול הכניסה להדר. לרשותם של הרופאים שעבדו בזמן ההוא לא עמדה מונית לצורך ביקור החולים – אלא הם היו רוכבים על חמור. ועד כפר הדר השתתף בבניין המרפאה בסך עשרים וחמש לירות. במשך הזמן גדלו הצרכים הרפואיים של הדר, וקופת-החולים שכרה שם חדר כדי להגיש שם עזרה רפואית לחברים, ואחר-כך פנתה לוועד הכפר שייתן מגרש לבניין – והיא תקים מרפאה מסודרת. תרמנו מגרש של דונם, והנה קמה בהדר מרפאה.
בשנות ה-30 עדיין לא היה כביש כניסה להדר, בין הדר לרמתיים. גם בעניין הכביש לא היה לנו למי לפנות. ועד הכפר החליט לסלול כביש מן הכניסה עד למרכז הכפר – ק"מ אחד אורכו. בהוצאות השתתפו כל המשפחות והבודדים במושבה. החלקות שהכביש נסלל לידן שילמו יותר, ובעלי החלקות הרחוקות השתתפו בפחות. כך סללנו כביש מאבנים
ומאספלט עד המרכז.
הגיע הזמן שהמתיישבים הוותיקים והחדשים כבר החלו להתבסס מהפרדסים, מהירקות ומהלולים, ועכשיו התחילו לחשוב על בניית בתים. ועד הכפר טיפל בהשגת הלוואות בבנק המרכזי, והמתיישבים החלו לבנות את בתיהם.
קדחנו שבע בארות בהדר, אחרי שסתמנו את שתי הקודמות מפני שלא היו בהן די מים שיצדיקו את הטיפול בהן. ניסינו לחפש מים ליד המשרד, שהיה בבית העם, כי רצינו שהמזכיר יוכל להפעיל את הבאר סמוך למקום עבודתו ולחסוך בעבודת אדם. אבל לא מצאנו שם די מים. קדחנו באר גם ליד הצרכנייה, ואף שם לא מצאנו די מים. אחר-כך ניסינו לחפש מים בעורק של בארות אחרות בסביבה, ושם מצאנו מים. שתי בארות אלה נותנות לנו ארבע מאות מ"ק מים לשעה, ועם באר שלישית – הן מקור המים שלנו עד היום. יש לנו שתי בריכות. הראשונה מכילה רק שלוש מאות מ"ק מים, ולא הספיקה לקבל את כמות המים של הבארות. בנינו בריכה שנייה המכילה אלף מ"ק מים.
בתכנון של כפר הדר נכלל סעיף שלפיו רשאי הוועד לקנות קרקע להתיישבות של חברים חדשים. הוועד קנה כל שטח אדמה בהדר שעמד למכירה, וחילק אותו לחלקות קטנות של דונם אחד. ציבור הפועלים בהדר רכש את החלקות במחיר ששילם הוועד, בלי רווחים. הודות למזכיר רסיס, שהשקיע הרבה זמן בפעולות רכישת אדמות, יכולנו להגדיל את מספר המתיישבים בהדר. קוני החלקות היו פועלי הדר ופועלים שעבדו בפרדסי הסביבה. עם רכישת החלקות הם נעשו שווי זכויות לכל המתיישבים הוותיקים. רוכשי החלקות הקימו צריפים למגורים כקודמיהם והתחילו לגדל ירקות על שטח קטן של דונם. היה צריך לבחור במין ירק המכניס הרבה, ויעצנו להם לגדל תרד מפני שמדובר בירק המניב יבולים רבים במשך רוב חודשי השנה. תולשים את העלים הרעננים, וכעבור חודש כבר מניב התרד שנית. ההשקעה בתרד היתה כדאית, וכל המתיישבים החדשים התמסרו לגידול הזה והוציאו את פרנסתם מהתרד. תנובה שיווקה את התרד בתל-אביב, חיפה וירושלים, והדר התפרסמה בתרד שלה. את התרד הוביל לשווקים בעל המשאית מאיר אברמוביץ.
כעבור שנים אחדות התחילו גם המתיישבים החדשים לחשוב על הקמת בתים למגורים ועל מעבר לחיים נוחים יותר מחיים בצריף. המזכיר רסיס בא לעזרתם והשיג להם הלוואות. הוא הזמין להדר את מנהל הבנק המרכזי, ויטיליס, שסייר במשקים הקטנים והסכים לתת הלוואות למתיישבים לשבע שנים בריבית נמוכה. מבחינת הבנק אין לקוחות טובים מאיכר היושב על אדמתו ועובד בעבודה עצמית, הדגיש מנהל הבנק. הבתים קמו זה אחר זה, והחברים עברו לגור בהם. בכל הסביבה התהלכה אגדה שבהדר הקימו בתים על יסודות של תרד; ה"אגדה" היתה למציאות, כי החברים הרוויחו יפה מהתרד שהספיק להם לקיומם וגם איפשר להם לחסוך לבניית בית. כעבור שנים אחדות הכניסו המתיישבים הללו גם לול למגרש הקטן. הם התמסרו לגידול עופות לביצים ועופות לבשר. במקום קם מכון לתערובת, שאורגן
בידי המתיישבים ושסיפק למשקים תערובת מוכנה. עד היום תורמים שני הענפים הללו, התרד והלול, לפרנסת המתיישבים. יכולנו להתגאות בכך שעל שטח של דונם אחד יכלו משפחות להתיישב ולהוציא את פרנסתן בכבוד.
באמצע שנות ה-30 התחילו הפרדסים להניב. בעלי המשקים התארגנו לאגודה ושיווק הפרי נמסר ל"הי"ת", ראשי תיבות המשביר, יכין ותנובה (כעת תנובה אקספורט, שהפכה לחברה גדולה עם הרבה בתי-אריזה לתפארת). בשנים הראשונות היה הפרי של הדר גדול מאוד. הפרי הקטן ביותר היה בגודל שאיפשר להכניס מאה ועשרים תפוזים בתיבה גדולה של שבעים וארבעה ס"מ. רוב הפרי היה בגודל שאיפשר להכניס מאה תפוזים בתיבה ואף פרי גדול יותר. הפרי הגיע לגודל כזה הודות לטיפול הטוב בעצים ולזבל האורגני שלא קימצנו בו שנה-שנה. פרי גדול כזה לא יכולנו לשווק בחוץ-לארץ.
ערבים מהארצות השכנות קנו אותו אצלנו בשקים או בתפזורת במשאית. המחיר היה נמוך מאוד: גרוש למאה פירות! מובן שמחיר כזה לא כיסה את הוצאות העיבוד. הפרי הקטן יותר שווק לחוץ-לארץ במחיר שניים-שלושה גרושים לתיבה שהכילה שבעים וארבעה תפוזים.
בינתיים פרצה מלחמת העולם בשנת 1939 ולא היה מה לעשות עם כל הפרי בארץ. בתי-חרושת לתעשיית מיץ היו מעטים, ובעיקר לא היה מה לעשות עם הפרי הגדול. השוק המקומי לא הצליח לקלוט הרבה פרי, והפרדסים נכנסו להפסדים.
התחלנו לשלוח פרי למצרים, אך המצרים מצאו על הפרי את הכנימה פסוידוקוקוס שתקפה אז את הפרי בארץ ואיימו להפסיק לקנות אלא אם יבררו היטב את הפרי. הושיבו מבררות בכל פרדס וכאשר מצאו פרי אחד נגוע בכנימה הזאת, פסלו את כל המשלוח וגם ערוץ זה נסגר בפנינו. הגיע גם הרגע שבו הושלך הפרי לבורות ההשקיה, וכיסינו אותו כדי שישמש בתור זבל. הסוכנות העניקה לנו הלוואות שנוכל להעסיק את הפועלים בקטיף ובכיסוי הבורות על הפרי. בשנה השנייה למלחמה התבקשנו להפיק מקליפת התפוזים שמן-אתרי. לסחיטת השמן מהקליפה יצרו מכשיר מיוחד, וכל מתיישבי הדר רכשו להם מכשיר כזה. גם חברי ההכשרות שגרו בהדר התחילו לסחוט שמן-אתרי. כל הדר הפכה למרכז תעשייתי לשמן-אתרי. את השמן הזה שיווקה תנובה לאנגליה, וכך היתה למתיישבים הכנסה די טובה. הדר התפרסמה אז בתעשייה זו כמו שהתפרסמה בתרד בזמנו. אני, אשתי וילדי היינו עסוקים בקטיפת הפרי. הובלתי אותו ל"תעשיינים" בעגלה רתומה לחמור, וקיבלנו בתמורה גרוש בעד כל תיבת-פרי ("בוקסה"), וגרוש נוסף לכל עגלה בעד ההובלה. בסך הכל אחד-עשר גרושים בעד כל עגלה,
ובתשלום זה שקיבלנו במזומן – התקיימנו בזמן המלחמה.
בין קוני החלקות היה ד"ר לוי, יהודי ותיק בארץ. הוא התיישב בגבול הדר (בין רמת הדר לגני צבי היום), אבל לא היה חבר באגודה ולא שילם מסים, וכן העסיק רק ערבים. אנשי הדר לא יכלו לסבול מצב כזה, שבתוכנו יהיה משק המעובד רק בידי ערבים. פנינו אליו פעמים אחדות, והוא לא מצא לנחוץ להתחשב בנו. לבסוף פנינו אליו בכתב ודרשנו שיקבל לעבודה פועלים יהודים מהדר. פתאום הגיעו למשרד הוועד שני טנדרים עם שוטרים מסביבתנו, ודרשו בשם מושל המחוז שנתייצב מיד במחנה צריפין. כאשר הגענו לשם מצאנו את המכתב של הוועד – שעליו התנוססה החתימה שלי והמושל שאל אותי אם אכן חתמתי עליו. מובן שהודיתי בעובדות, והוא החתים אותי שידוע לי כי ניענש אם ניגע בו לרעה. בסופו של דבר הסכים ד"ר לוי להעסיק בפרדסו חמישים אחוז פועלים יהודים.
כפר הדר מילא תפקיד חשוב בזמן המאורעות ובמשך כל שנות ה-30. נבחר ועד הגנה שבראשו עמדו חברים אחראים; גויסו כל אנשי המקום, גברים, נשים וילדים, וכולם התאמנו בנשק ומילאו תפקידים אחראיים בהגנת המקום. למרות התקציב המצומצם רכש ועד הכפר כל השנים כלי נשק מסוגים שונים. בוועד ההגנה המצומצם היו ניסן אשרי, מונס מזורי ויצחק לב, ורק הם ידעו את המקום שבו הוסתר הנשק. כל משפחה רכשה רובה והכפר רכש מקלע קל פולני, בנוסף על האקדחים והרימונים. להדר היה נשק רב יותר ממה שהיה ליישובים השכנים. היו חברים שהתמסרו מאוד לארגון ה"הגנה" במקום והקדישו מזמנם ללמד את החברים איך לטפל בנשק חם. מדי פעם קראו חברים לפי התור כדי לבדוק את הרובים שהוצאו ממחבואם, לשמן אותם ולארוז אותם מחדש. עבודה זו נעשתה בלילה במחסנים של ניסן אשרי, ששמר במסירות יוצאת מהכלל על המצב הטוב של הכלים.
תקופת הנוטרים (גפירים) בהדר: ועד הכפר מסר חדר מיוחד בבית העם בשביל עבודת הנוטרים. תפקידם היה לארגן את השמירה בלילות עם נשק. בחדר הנוטרים נשמרו כל הרובים שקיבלנו מהממשלה הבריטית. כאן השבענו כל מי שנרשמו כנוטרים אזרחיים, וכאן התאספו שומרי הלילה מהדר ומרמתיים ויצאו לשמירה.
הדר היתה מקום לאימונים של כל הסביבה, מתל-אביב ועד לצפון השרון. ניתנו כאן קורסים לקבוצות – שנמצאו כאן
כמה שבועות באימונים. החברים בכל קבוצה שגמרה את הקורס שלה עשו מסיבה בשירה וזמרה.
(כיתוב תמונה נוסף בעמוד זה: מיון הפרי לשוק המקומי, המשפחה עם נחקה אנגילביץ' שגר ועבד אתם. בתמונה ארגזי משתלה חמה מכוסה זכוכית לשתילי ירקות מוקדמים. בצד העמוד עם מודד הגשם.)
בשנת 1951 פנה אלינו משרד הפנים בהצעה לאחד את כפר הדר עם המועצה המקומית רמתיים. ועד הכפר בחן בכובד ראש את ההצעה, מכיוון שהיו ברורים לחבריו הקשיים להמשיך ולנהל באופן עצמאי את העניינים המוניציפליים ביישוב קטן כמו הכפר שלנו. ההוצאות הכרוכות בניהול המושבה גדלו, אבל המסים שהתקבלו ממספר קטן של מתיישבים לא איפשרו לתת לכפר את כל השירותים הדרושים לחבריו. ועם זאת, עניין האיחוד עורר מחלוקת בין החברים. היו שלא רצו לאבד את הריבונות של הדר, והיו סיבות נוספות להתנגד לאיחוד. רבים מבני דור הבנים למייסדי הדר לא הסתירו את טענתם המרכזית כנגד ועד הכפר על החלטת האיחוד ובמיוחד על האופן שבו החלטה זו בוצעה. הדר קיבלה קרקעות רבים מאדמות אבו-קישק לאחר מלחמת העצמאות בשנת 1948, ובניגוד לכל ישובי הסביבה שחילקו חלקות קרקע לבנים להרחבת הישוב, מסרו את הקרקעות האלה כ"נדוניה" לאיחוד עם רמתיים. שנים ארוכות נודעו קרקעות אלה כפרדס הרשות המקומית. לבסוף הוחלט ברוב דעות לקבל את הצעת האיחוד. שם היישוב המאוחד היה "הדר-רמתיים". אחרי זה הצטרפו להדר-רמתיים גם מגדיאל ורמת הדר, וניתן השם החדש, "הוד-השרון".
המתיישבים הראשונים בהדר, שהקימו בה את משקיהם החקלאיים בעיקר בעבודה עצמית ובעזרת פועלים יהודים, הטביעו את חותמם על הדור הצעיר בהדר. בני הדור השני ספגו את הרוח החלוצית של הוריהם. מוצאים אותם בקיבוצים ובמושבים בכל הארץ. כולם הקימו משפחות העובדות בחריצות, חיים ביושר, יודעים חיי חברה טובים ושמחים בחלקם.
גם לפועלים שעבדו בהדר והלכו להתיישבויות בצורותיהן השונות יש חלק בחינוך ילדינו. הם היו חלוצים ברוחם ובעבודתם, והשפעתם על ילדינו היתה טובה. המתיישבים הוותיקים בהדר לא הלכו אחרי רוח המודרניזציה בארץ. הם ממשיכים לעבד את משקיהם כבימים הראשונים, ורואים ברכה בעבודתם. אני מקווה שכל זמן שהמייסדים יישארו בחיים, צורת הכפר לא תשתנה. יהי רצון שיאריכו ימים וימשיכו באידאלים שהתוו לעצמם מיום בואם הנה ועד היום. יהיו לדוגמא לכל הבאים אחרינו.
בעבר היו בהדר גם רפתות. את החלב שיווקו על ידי תנובה. אבל בעלי המשקים הגיעו לגיל שבו התקשו להחזיק ברפתות, וכך בא קצו של הענף הזה בהדר.
בעלותי לגור בהדר ב-1932 נוכחתי לדעת כי יישוב אינו יישוב של ממש בלי בית-כנסת. בין מתיישבי הדר היו שהלכו להתפלל בשבתות ובחגים בבית-הכנסת ברמתיים. ידעתי שבבואו מקנדה נסע מכאן נחום שיפר לרוסיה, והביא אתו משם ספר תורה. היות שבהדר לא היה מקום לספר תורה, מסר אותו לבית-הכנסת ברמתיים. פניתי לרב דרפקין לקבל את הספר, והבאתי אותו להדר. אריה אבטיחי תרם לנו ארון קודש קטן, וקבענו אותו בחדר המזכירות כמקום תפילה. בשבתות ובחגים התפללנו באולם הגדול של בית העם. כעבור שנה ניגשנו לבנות בית-כנסת על אדמה ציבורית שקיבלנו מוועד כפר הדר ביזמתו של ברזובסקי. בעזרת תרומות של המתיישבים, ובייחוד בעזרת משה לב, הוקם בניין בית-הכנסת. במשך השנים הלך ופחת הציבור
המתפללים; חלק ניכר הלכו לעולמם. בשנים האחרונות, כאשר נבנו ליד הדר בתי "סולל בונה" לזוגות צעירים, נוספו כאן כשלוש מאות משפחות ובהן רבים מחניכי "בני עקיבא" ששמחו מאוד למצוא כאן בית-כנסת. גם אנחנו קיבלנו אותם בשמחה, והבית נהיה צר מלהכיל את הציבור החדש. עשינו מאמץ גדול, בנינו יציע לעזרת נשים בעזרת תרומות של המתיישבים הוותיקים ותרומה ניכרת מקרוביהם של זאב ושושנה וילובסקי. כך התפנתה עזרת הנשים הישנה, שהיתה למטה. קנינו ספסלים חדשים, וגם בכך הגדלנו את יכולת הקליטה של בית-הכנסת. כעת אנו רווים נחת כשאנו שומעים בשבתות את התפילות בשירה ובזמרה של כל הציבור, ובחגים באים רבים מבני המקום עד שהבית צר מלהכיל את כל הבאים.
(תמונת עמוד מלא; חיתוך התמונות הבודדות טרם בוצע.)
(עמוד זה הוא כתב יד ואינו ניתן לתמלול אמין באמצעות OCR.)
זה היה יום גדול הוא למושב הדר ולעתידו, יום מכובד לבני המושב, לייסד נקודה יישובית על שטח אבו-קישק שנגאל, אשר שם "הדר" נקרא עליה. לאט לאט פעלו ועמלו להגשמת הרעיון הישובי הטוב; עם גדול מספרם רבו כוחותיהם, גדל המושב, הוסיף בניינים, הרבה פרדסים, הלך והתבסס.
בכוחות מעטים ודלים ניגשו הראשונים להדר בשנת תרפ"ז-פ"ח, 1927-8, לייסד נקודה יישובית על שטח אבו-קישק שנגאל.
קדושת הרעיון הטוב והתקווה להצלחה ליוותה את בוני המושב בכל מעשיהם, צעדיהם זהירים ושקולים, מסירות עסקני המושב מכוונת לסלילת דרך בטוחה לעתידו של המקום.
והתוצאה: נוספה נקודת ישוב יפה בארצנו, הוקם מפעל בריא וכלכלי ונאה לשמו. נוצר כאן ישוב מתקדם ופורה.
גדול המושב חש נחיצות בהקמת בניינים ציבוריים לצרכי הישוב, דבר שהעריך ביותר הא' דוד ישפה, יו"ר המושב הדר.
וממחשבה טובה לרעיון למעשה מוציל!
לזכרון עולם ירשם התאריך – יום שלישי לשבוע – ה' דחוה"מ סוכות – כ' תשרי תרצ"ד – 10 לאוקטובר 1933 – בו התכנסו בני המושב הדר וידידיו, משפחת ישפה ונציגי הוועדים של מושבות השרון בהדר להניח אבן פינת היסוד לבניין הכללי של המושב הדר שייקרא לעולם בשם:
"בית אברהם"
ויוצב מצבת זכרון לאיש הטהור, רב הפעלים, האדם הנעלה
ר' אברהם בן ברוך לביא ז"ל
(נולד בביאליסטוק, רוסיה בשנת 1866, נפטר בתל-אביב, ארץ-ישראל בתשעה באב, תרצ"ב, 1932).
מבוני היישוב החדש בארצנו, מחלוצי המסחר והתעשייה, מהעסקנים הראשונים לפתוח ענף הפרדסנות בא"י, נשיא הוועד העברי בעיריית יפו, עסקן פעיל ומפעיל שכיהן בתור יושב ראש המושב הדר בשנת תרצ"ב - 1932.
הבניין ייבנה על המגרש מס' 3 בן כ-2 דונם בערך, בפינת רחוב חיים בהדר, שהוקדש ל"בית אברהם" ונועד לשמש בתור בית-עם, ספרייה ומשרד הוועד של המושב הדר וישאר זכרון נצח לדורות הבאים לשמו הטוב של ידיד המושב ועסקנו ר' אברהם ישפה ז"ל.
(בהמשך העמוד מופיעות חתימות רבות בכתב יד, שאינן ניתנות לתמלול אמין.)
(תמונת עמוד מלא; חיתוך התמונות הבודדות טרם בוצע.)
(תמונת עמוד מלא; חיתוך התמונות הבודדות טרם בוצע.)
(עמוד זה הוא כתב יד ואינו ניתן לתמלול אמין באמצעות OCR.)