ההתיישבות החקלאית בארץ-ישראל היא תמצית הציונות והשאיפות של העם היהודי החוזר למולדתו. ההתיישבות היאחזות בקרקע וההגנה על כל נקודת יישוב הם שהביאו למעשה להקמת מדינת ישראל.
מתקופת ביל"ו היתה ההתיישבות החקלאית מלווה בעבודה קשה וסבל רב של המתיישבים, והדברים ידועים, זאת – אף-על-פי שאת ההתיישבים לסוגיה השונים ליוו המוסדות המיישבים בכספים שונים מהשקעותיו של הברון רוטשילד ותקציבי פיק"א, ועד כספים שגייסו ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית.
הדד נוסדה ב-1927. באותה תקופה ובהמשכה בשנות ה-30 היה קושי גדול בתקציבים מוסדות ציבוריים לדוגמא ולתפארת, קלטו הכשרות ("קיבוצים"), עולים ופליטים גם – ההתיישבות. היתה עלייה גדולה לארץ, בעיקר מאירופה, והיה תור גדול של מועמדים להתיישבות. רבים שהיו בידיהם אמצעים ניסו להתיישב בכוחות עצמם. כך נוצרה התיישבות פרטית לא תקציבים ציבוריים. עזרו לכך תנאים טוב שחברו יחדיו ותרמו להצלחה. לפרי ההדר היה ביקוש טוב באירופה, ושטח הפרדסים בארץ עדיין היה מצומצם; היה אפוא סיכוי טוב להתפרנס מגידול פרי ההדר. הקרקעות הקלות בשרון עמדו למכירה מפני שהשימוש בהן היה מוגבל לענפים דלי הכנסה, מרעה וגידולי בעל.
המתיישבים היהודים ידעו לקדוח ולמצוא מים ולמצוא מים מסתאת מספקת לגידול הדרים. ההתיישבים הפרטיים איפשרה לרוכשי הקרקע לנטוע פרדסים בעזרת מנהלי עבודה וקבוצות פועלים. כך התאפשר לחלק מהמייסדים להמשיך לעבוד במקומותיהם, ורק כשהפרדס נשא פרי – אחרי שנים אחדות – התיישבו במשקם. גם פועלי הפרדסים חסכו ורכשו חלקות קרקע קטנות, נטעו בעצמם פרדס וטיפלו בו אחרי סיימו את עבודתם בפרדסים אחרים. המתיישבים פיתחו בעצמם ענפים נוספים: לול, רפת, וגידול ירקות. הקרקע ומים לא חסרו; נדרשו רק עבודה קשה, חריצות וידע. מה שייחד את הדד ממושבה אחרת היה העבודה העברית. למרות שהמסגרת היתה פרטית, היה מוסכם שתהיה רק עבודה עברית. בהדר גרו ועבדו עשרות ומאות פועלים עולים, יחידים ומשפחות ו"קיבוצים" שחיכו לתורם להתיישבות עצמאית. היה מאבק על עבודה עברית בגוש הפרדסים הגדול שמדרום למושבה, ומתיישבי הדר סייעו לכך.
כל מתיישבי הדד ועפועלה היו חברים ב"הגנה" והתאמנו להגנת היישוב. למרות כל הקשיים הכלכליים רכש כל מתיישב רובה, ובכלל זה בעלי החלקות שלא גרו עדיין במקום. בנוסף לכך רכש הכפר מכספי המסים המקלע, שנחשב אז לנשק כבד ושלא היה מצוי בכל יישוב. הדד דאגה אפוא לנשק יותר מכל יישוב אחר.
היום, באמצע שנות ה-90, החקלאות נעלמת, המוסדות מתחסלים ואת הכול מציף גל אדיר של בנייה צפופה. סיפורה של הדד הוא סיפור מגילת אלוהים הקטנה, של מקום יפה בהולך ונעלם.
הרחובות שבהם הוקמו הראשונים בשנים 1929 עד 1932 היו הרחובות הנקראים היום האורנים, רחוב דגניה ורחוב התכלת – שבקצהו הצפוני, על ראש גבעה המשקיפה על כל הדד, שכן ביתו של שיפר. באמצע שנות ה-30 ובנתה שכונת שפאק, כיום רחוב הגשר. בנבנו בתי הכנסות ברחוב הסוכנות ונבנו בתים ברחוב הפרדס. בשנות ה-40 הוקמה שכונת סטאריק, כיום רחוב אנשי בראשית, רחוב באורי, וחלק מרחוב האורנים.
בהדר חיו ועבדו משפחות רבות שגרו במקום רק שנים ספורות. מאז עברו שנים ונוספו נוחת עם רבות מהן. המייסדים המעטים אינם יכולים לזכור את כל הפרטים. לא היתה בירה אלא להסתפק באיזוכר קצר, ועם הבנים והנכדים של אותן משפחות – הסליחה. לאחר שרבים יקראו את הספר בוודאי יעוררו זיכרונות נוספים. כמו כן, צפויות הערות רבות, ואולי אי-דיוקים בפרטים שיחייבו תיקונים. אם נקבל הערות וכתבות נוספות, יש בדעתנו להוציא תוספת לספר הדד שבו יבוא הכול על תיקונו. כמו כן נשמח לקבל תמונות נוספות להשלמת התוספת.
המעוניינים יכתבו למשרד כפר הדד, רחוב דגניה הוד השרון.